בדרך החוצה מהמלון, בלובי, הוא קרא לי צדיקה וביקש שאתקרב.
זה מלון בו גרים תושבי אחד הקיבוצים מהעוטף, אנשים ששרדו תופת, שאיבדו, שמחכים. אני מגיעה אליהם מהשבוע הראשון ויש לי הזכות להיות לצידם ולראות שינויים קטנים וגדולים בחלקם, ולהקשיב, ולחבק ולהיות שם.
זה ערב מאוד רגיש במלון. ערב של אושר אדיר על מי שחזרו הערב משם, הערב יש כמה משפחות מהקיבוץ שהתאחדו עם יקיריהם אחרי 50 יום בשבי בעזה. ויש כמה שלא.ערב של כאב מתמשך, שאין מילים לתאר, על אלו שעוד שם, על אלו שלא יחזרו. זה מורגש כאן כל כך.ערב סערה בלבבות ורוחות משוגעות בחוץ.
וזו שעה מאוחרת, אחרי רצף טיפולים שהיתה לי הזכות להעניק, טיפולי אקסס בארס, ביורגונומי ועוד. הערב נרגעו דפיקות חזקות בלב שבור של סבתא, נשקטו קצת חרדות של נערה, השתחרר מחסום ובכי של בחור עם גומות, נעלמה מיגרנה של אמא עייפה, וילדה עם ראש מלא צמות למדה נשימות ללפני השינה. הספק שלא ציפיתי לו בערב כזה, לא חשבתי שבכלל יבואו.
ואז, בדרך החוצה, בלובי, המתוקים האלה שהגיעו מפרדס חנה, יושבים עם ספר תורה חדש, עם חיוכים נעימים ועיניים אוהבות, מזמינים גם אותי לבחור אותיות משמות של נרצחים, של חללים, לעילוי נשמת..., והחמוד הזה שלא מפסיק לנגן ולשיר. "אני לא מהקיבוץ, אני מהמטפלים כאן" והם מתעקשים שאתיישב ואתרום אותיות גם אני.
כמה נתרמתי הערב. ובכלל חשבתי שעדיף לא לבוא, שזה ערב סוער אצלם ואולי מיותר.
כמה פעמים ויתרתי ולא הלכתי למקומות, לארועים, כי חשבתי שלא יתאים, שלא יקרה, שאין טעם, שלא יסתדר, או סתם התעצלתי, או נמרחתי... כמה פעמים אמרתי "לא" לאפשרויות?
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" אמר ד"ר סוס.
אם אומרים "כן" מתרחשים כאלה ערבים נפלאים.
