דיוק ובריאת מציאות לפי קרל יונג

אולי זו התעוררות משנת חורף, מה שקורה איתי עכשיו. כבר הרבה זמן יש דברים שאני חושבת עליהם ולא עושה, והמגירה שלי מלאה. יש לי תקייה במחשב שמקראת המגירה, וכשעולה לי רעיון אני חושבת – זו סדנה? זה רטריט? זה מאמר בבלוג? וזה נשלח למגירה ונרדם שם. לכולנו יש את הדברים שהאלה שאנחנו רוצים לעשות או שיקרו – חויה, שינוי, הישג, תחביב, יצירה, אפילו חד פעמית, ושמים בצד, במגירה. למה אני לא עושה? יש מלא סיבות, היתה מלחמה, היו חטופים, וכשהם חזרו נהיה חורף ונכנסתי לתרדמת שלי מסיבות שונות. בשבוע האחרון זה כבר הציק לי ממש, התחושה הזו שאני רוצה להוציא לפועל. אז הלכתי לתיקיה אחרת, של לימודים, וחיפשתי את קרל יונג, חיפשתי בעיקר השראה להתחיל לזוז.

קרל גוסטב יונג היה ילד שקט ומופנם, פיגר בלימודים והדאיג את ההורים ובסוף יצא בסדר גמור : ) הוא למד רפואה, פסיכיאטריה ואצל פרויד ופיתח גישות משלו, עמוקות ומרתקות. הוא עסק באגו, בפרסונות שהאדם אוחז בהן, ארכיטיפים, בחלקים המוצלים שבכל אחד, במיגדר, באדם אל מול החברה ומול עצמו.

אני מביאה כאן שלושה רעיונות שימושיים ליומיום, מאת קרל יונג:

1.      אינדיבידואציה, או אני ולא אני: " מי שמביט החוצה, חולם; מי שמסתכל פנימה, מתעורר"

לכל אדם יש חלקים שהם שלו, שהם הוא, וחלקים שלא – כמו מה שחינכו, מה ספג בילדות, מה שמקובל בחברה, מה שמצופה, ראוי, רצוי. אנחנו לא תמיד מודעים לעובדה שערך שאנחנו מתנהלים לפיו הוא פחות מתאים לנו, כי אם הוא מקובל על כולם או ככה גדלתי וכולם היו ככה – אז זה נראה נכון. כשעוצרים לבחון את זה מגלים שאולי לא, שזה פחות נכון לי ואני לא באמת מאמין בזה. האדם מודע לחלקים מעצמו, לא לכולו, זה תהליך שנמשך עד יומנו האחרון להעמיק את ההיכרות עם עצמנו. יש חלקים שאנחנו פחות מודעים להם, לפעמים הם בתת המודע. החלקים הללו באים לידי ביטוי בכל מיני אופנים, כמו בחלומות ואמנות. לפעמים מניעים ומנהלים – כמו פחד שמונע מאיתנו להתקדם ויש לנו מליון תרוצים. הם נוכחים בחיינו בכל מקרה. ככל שאדם מתבגר ומתחבר אל עצמו, הוא מסוגל להבחין ביותר חלקים, להעלות את המודעות העצמית, להבחין בין שלי ולא שלי, מתאים לי ולא מתאים לי ויכול לבחור להשיל את המיותר למה זה טוב? כי היכרות מעמיקה מייצרת שלוה, כי ככה בוחרים מדויק ונכון לנו, כי זה פותר קונפליקטים פנימיים

2.      הפיצול הפנימי, או לשלוח שני פקסים ליקום: "עד שתהפוך את הלא מודע למודע, הוא יכוון את חייך ואתה תקרא לזה גורל"

אנשים אומרים אני רוצה זוגיות ובתוכם יש רשימה שלמה של מחשבות ותפיסות לגבי זוגיות. חלק מהרשימה מודע וחלק לא. ברשימה יש כמה זוגיות זה טוב וכיף וכו... וגם מחשבות כמו זוגיות זה קשה, זה כאב לי בעבר, ייגמר לי החופש... כך שבפועל יש קולות בעד וקולות נגד זוגיות בתוך האדם והוא שולח ליקום שני פקסים: שלח לי זוגיות אני רוצה, וגם אל תשלח לי אני פוחד ולא מתאים לי. אנשים רוצים להצליח או לשנות משהו, ברשימה יש את כל הסיבות למה אני כן ואם נחפור נגלה גם שזה מפחיד, שזה לא הזמן, שזה גדול עליי, אני אכשל, אני לא מספיק טוב לזה... שני פקסים ליקום. היתה לי מורה שאמרה – כל מה שאדם רוצה, יש בתוכו גם פחד מהדבר (זוגיות, הצלחה, חויה, הישג, תעודה...) וכל עוד הדבר לא התממש המסקנה היא שהפחד חזק מהרצון. לפי קרל יונג הפיצול הפנימי הוא חלק מהזהות של האדם, אם ברשימה יש אולי אני לא מתאים לזה – בזהות שלו יש סעיף כזה, בתפיסה שלו את עצמו, גם אם זה בתת המודע. למה זה חשוב? כי כשאנחנו מזהים איך אנחנו תופסים את עצמנו באמת ואת הדברים שאנחנו רוצים אנחנו מגלים למה הם לא קורים ואנחנו מגלים מי שם את המקלות בגלגלים - אני

3.      קשב תת המודע, או בריאת מציאות: " מה שאין ברצוננו לדעת על אודות עצמנו, מופיע כלפי חוץ כגורלנו"

תת המודע מקשיב לשיחות שלנו עם עצמנו. הוא שומע את שני הפקסים – הוא מבין שאולי אין רצון אמיתי להתקדם אל עבר המטרה. תת המודע מושפע ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. אם הזהות הפנימית שלנו כוללת אני רוצה וגם אני לא יכול, אני לא מספיק טוב, אני פוחד – הוא מבין שאין טעם להתקדם. תת המודע זקוק לבהירות שלנו שתהיה חד משמעית. קרל יונג טען שאם נפמפם לעצמנו יום יום את הרצון האמיתי שלנו, נדמיין אותו, נאמין בו יותר ויותר, נחפור לעצמנו ולאחרים רק את הקול שרוצה ויכול, הקול שאומר שזה אפשרי ואני הולך לשם... כך שלקולות אחרים לא יהיה כ"כ מקום להישמע – תת המודע יזהה בהירות, זהות מגובשת והמיינדסט שלנו יהיה לכיוון הדבר שאנחנו רוצים. למה זה יתרום? פתאום נבחין בהזדמנויות, נדבר על זה עם אחרים, תהיה לזה ממשות, זה יילך ויתפתח ופתאום נגלה שהדרך סלולה ואולי אפילו כבר התקדמנו לעבר המטרה

אז לסיכום, לכל אדם יש בחייו משהו שהוא רוצה ולא עושה, רוצה לא קורה, רוצה ולא יוצא. לפעמים זה נראה שתלוי בנו ולפעמים לא – בשני המיקרים זה תלוי בנו, במודע ובתת מודע, במחשבות הפנימיות שלנו ובמה שאנחנו משדרים החוצה, ובעוד מלא אופנים. קרל יונג מפנה את האדם פנימה, לא לפעולות שיביאו את האדם לעשות/אל היעד. הוא מפנה את האדם לזהות את כל החלקים שלו (אינדיבידואציה), לזהות את שני הפקסים ולייצר בהירות אחת שתבהיר לתת המודע לצאת על הדרך ליעד אותנטי ומובהק

כתבתי על זה עוד במאמר "אם המחשבה לא יוצרת מציאות אז מה כן"