התבקשתי לכתוב משהו לכבוד סיום י"ב לבוגרים. כתבתי טקסט אחד ובסוף הגשתי טקסט אחר שיותר מותאם ספציפית להם, שעברו את שנות התיכון עם קורונה, עיצומים, ומלחמה שעוד רגע הם מתגייסים אליה. חבר שקרא את שני הטקסטים אמר לי "איזו מצחיקה את, זה לא רק למסיימי י"ב, כל אחד צריך לשמוע את זה, תוך כדי שקראתי עברו לי בראש מלא אנשים שאני רוצה לשלוח להם את זה".
אז הנה הטקסט שלא הוגש:
בוגרים יקרים, רובכם לא לא מכירים אותי, אבל אני מכירה אתכם קצת. בתוקף העבודה שלי יצא לי להקשיב לחלקכם לא מעט, כשדיברתם איתי על כל מה שאתם עוברים עכשיו, השמחה והעצב על מה שנגמר, ההתרגשות והחששות מהדבר הבא, הפחדים, הבלבולים, האהבות... המון רגשות יש אצלכם עכשיו. אז מה שלומכם? עכשיו כשאתם נפרדים מהמסגרות המוכרות לכם ומהחברים שראיתם יומיום, וכל אחד מכל יוצא למסלול משלו...
יש לי 3 דברים לומר לכם, צידה לדרך עכשיו ובכלל:
הדבר הראשון, ואני בטוחה שההורים שלכם יהנהנו עכשיו, הוא שאין לכם מושג, אתם לא קולטים אפילו את הקצה של כמה שאתם מדהימים. כל אחד ואחת מכם מלאים בידע, כשרונות וכישורים, תכונות אופי ייחודיות, ערכים ומוסר, לב גדול ויכולות חברתיות ואישיות וערימות של יופי פנימי וחיצוני, ואת כל זה אתם מביאים אתכם לכל מקום אליו תגיעו. תאמינו בעצמכם ותסמכו על עצמכם שיש לכם את זה, אין דבר בעולם שהוא גדול עליכם. יסודות הערך העצמי שלכם לא יכולים להיבנות ממה שאחרים אומרים ומהתעודות שלכם, היסודות נבנים מההבנה שלכם מי אתם, מה אם מביאים אתכם לעולם הזה וכמה אתם מדהימים.
הדבר השני שאני רוצה להגיד, וגם כאן יהנהנו המשפחות שלכם, הוא שיש לכם תמיד גב חזק ואוהב. ההורים שלכם, גם אם הם מעצבנים, גם אם נדמה שהם לא מבינים כלום, שהם ענתיקות כאלה (והם לא, כי הם בגיל שלי ואני לא ענתיקה), והאחים שלכם, גם אם הם קרציות לפעמים ולחלקכם אולי יש סביבכם גם דודים ודודות, סבים וסבתות. כל אלה הם אנשים שאוהבים אתכם מאוד, כל אחד בדרכו, והם תמיד יהיו שם, תמיד יש לכם לאן לחזור. אתם לא לבד, אף פעם, תזכרו את זה. ואני יודעת שבגיל שלכם החברים תופסים מקום של כבוד בחיים שלכם. תזכרו לשמור קצת מהמתיקות שלכם גם למשפחה שלכם, שיידעו שגם אתם אוהבים אותם. עוד כמה זמן אתם אפילו תתגעגעו אליהם. אל תתביישו לאהוב, בקול רם ובחיבוקים מועכים.
והדבר השלישי, וסליחה שאני מבאסת דוקא עכשיו, אבל שחשוב שתדעו שאתם גם תיכשלו. ואתם תטעו. ויישבר לכם הלב. ותתקעו בקיר פה ושם. ואתם תלחצו, תעלבו, תכעסו, תדאגו. זה יקרה, זה חייב לקרות. ואני מקוה שאחרי ההתבאסות הראשונית אתם תזכרו את המילים שלי. זה חייב לקרות כי בדרך להצלחה נכשלים ומטעויות לומדים. זה חייב לקרות כי כל מי שאתם רואים בו הצלחה גדולה יכול לספר לכם שחווה בדרך כשלונות וכל האוהבים גם נשבר להם הלב ולא מעט. זה חלק מהדרך. כל טעות שלכם, כשלון, כאב לב – הם גדילה ולימוד, בדרך להצלחה, לאושר, לכל יעד שתרצו לכבוש. אל תפחדו מכלום, החיים מלאים בהכל וזה היופי בהם. תעיזו לנסות, תעיזו להתנסות ולחוות, תעיזו להרגיש, תעיזו להיות אתם ולעשות כל מה שתרצו. כך או כך, הכל יהיה בסדר.
המון דברים מחכים לכם, מקומות מדהימים בעולם, אנשים וחוויות, חיים שלמים, ויש לכם עכשיו כל מה שאתם צריכים כדי להתחיל את הדרך שלכם כאנשים טובים בעולם הזה, להתפתח, להצליח בכל מה שתרצו ולהיות מאושרים.
צאו לדרך, העולם מחכה לכם,
אה, ועוד דבר קטן - נשימות עמוקות, תמיד טוב :)
בהצלחה.
בתמונה מכתש רמון, שם אני סיימתי י"ב
