הבלוג הזה נכתב כמעט חודשיים אחרי ה-7 באוקטובר 2023, יום שקיבל את הכינוי "השבת השחורה".
ביום הזה, יום של טבח, אונס ואכזריות בלתי נתפסים, יום של מחדלים של מערכות המודיעין והבטחון של מדינת ישראל, יום של מפגש מקרוב עם הרוע של האנושות, ביום הזה החלה תקופה של זעזוע עמוק, שעם חלוף הימים, כל אחד חווה כשבר גדול. יש מי שחש שבר מול הממשלה, יש מי שמול כל הגופים האחראים לתחושת הבטחון של אזרחי המדינה, יש מי שחוה שבר מול חלום השלום עם שכנינו, מול טיב האנושות ועוד.
שבר יכול להוביל להתפכחות וזה כואב. ההגדרה של התפכחות היא: להתעורר מאשליה ולראות את המציאות כפי שהיא. בהתפכחות נשברות הגדרות ואמונות ומשם נוצרות גם חדשות. אבל, תוספת חשובה – במילה התפכחות יש את המילה פיכחות. לכן, לא כל מעבר מהגדרה להגדרה משמעו התפכחות. אם אין שם התפתחות, זו אינה התפכחות, אלא שינוי. למשל – אם אדם האמין שכל או רוב האוכלוסיה בעזה רוצים שלום, פעל עבור השלום וכו, ואז ראה את כל אלו בעזה שהשתתפו וצהלו ועבר לאמונה שאין עם מי לדבר, כולם בעזה הם שונאים ומרצחים פוטנציאליים – זה מעבר מאשליה לאשליה, מקיצון לקיצון, זו אינה התפתחות ואינה התפכחות, שהרי האמת נמצאת איפשהוא באמצע ובבחינת הערכים המובילים אותו נראה מעבר אל רגשות כגון פחד, ייאוש, כעס, וצער. עוד קצת, ועוד קצת
ההתפכחות שלי הגיעה ממה שהיה לי מאוד קשה להכיל והוביל לשאלה פשוטה אל היקום: למה דוקא כזו אלימות ברוטאלית, אכזרית? למה הזוועות הקשות? הרי אם היו יורים בכל כך הרבה אנשים וחוטפים את אותה האוכלוסיה, היינו כואבים, אבלים, זועקים ונלחמים גם כן. בהבנה שכל דבר שקורה הוא חלק משרשרת ארועים ומוביל לארועים הבאים, כל התוספת המזעזעת הזו, לשם מה?
התשובה היא, שהזעזוע היה צריך להיות עמוק, גדול, מטלטל, לא רק עבורנו, עבור כל העולם, כי כגודל הטלטלה כך גודל השינוי שהיא יכולה ליצור. כמו שינוי בהתנהלות כלכלית, שלא יגיע כשמדובר בחוסרים בסכומים קטנים ויהיה חייב להגיע כשמדובר בסכומי עתק. כמו שרוב האנשים לא עושים שינויים משמעותיים באורח חייהם ובהרגלים שונים, עד שמגיע מצב קיצון של חולי, סבל, סכנה, שאז הטלטלה מביאה לשינוי משמעותי.
העולם צריך לבחור איך הוא מתייצב מול הסיפור הזה, מה האנושות מוכנה להכיל ומה היא מוקיעה. תמיד יהיה קיצון אלים, תמיד יהיה חושך ואור, תמיד יהיו תזכורות של התנהלות עולם ישן, ברברי, לא מפותח ולא מודע, תמיד יהיו כוחות בעולם שמכוונים לשליטה בהשתתת פחד ובשפה כוחנית. האם השפה הזו תהיה מקובלת כאן ולאט לאט תקבל יותר ויותר מקום? או האם רוב העולם יראה בשפה הזו קיצונית ולא לגיטימית? האם העולם יאפשר לדברים לקרות בעצימת עיניים ובמחשבה שזה לא אצלנו אז אין בעיה? או האם העולם כבר מבין כמה אנחנו קשורים ומושפעים ממה שקורה גם בצד השני של הגלובוס (אחת הנקודות שניתנה לנו האפשרות ללמוד בקורונה למשל)?
מדינת ישראל הביעה עמדה ברורה וחד משמעית - השפה הזו אינה לגיטימית והיא מוקיעה אותה ונלחמת בטרור באופן הכי מוסרי שהיא יכולה, עד כמה שניתן להיות מוסרי במלחמה. מדינת ישראל הבהירה לעולם שמחר זה אצלו ושיש קשר לכולם למה שקורה כאן. זה לא הטרור הראשון וגם לא האכזר ביותר. זוועות קרו לא מזמן באוקראינה, לפני כן באריתריאה ועוד. האם האנושות מתפתחת? ובאיזה קצב? מה שאר העולם יבחר לעשות?
וברמה האישית, מהו השינוי שיכול לחול בנו בעקבות המצב?
יש אפשרות שנבחר לאבד תקוה לעולם טוב יותר, למזרח תיכון נינוח יותר. לאבד את האמון באנושות, שהיא הרסנית, שיש בה אכזריות איומה ויש בה אדישות לסבלם של אחרים. לראות את המקומות שמאפשרים שריפה דגלים, אנטישמיות, ולפחד. ויש אפשרות לדעת שיש המון טוב כאן, לדעת להגדיל אותו בתוכנו ולהאמין בטוב שבאדם, לראות את התמיכה אפילו מכיוונים מפתיעים ומרגשים, לקבל את העובדה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם וקיימות בורות, דיסאינפורמציה והטעיה רבות במדיות, להבין שיש תקוה ושיש רבים כמונו שרוצים עולם טוב יותר ולהאמין שזה מה שיצמח בהמשך.
יש אפשרות לשנוא, לזעום, אפילו לרצות לנקום, כי הם צהלו ושמחו והתגאו, וירקו על הגופה של... והשתתפו בחטיפה של... ולהחליט החלטות גורפות על עם שלם שהוא יותר מ2 מליון איש. ויש אפשרות שדוקא עכשיו תישמע זעקה של אנשים שחיים בעוני ובאתגרים, שעשו בחירה אומללה להנהגה אכזרית, שחונכו אחרת לגמרי, שחוו אבדנים דורות אחורה, שחווים הרס עצום עכשיו ואולי אפשר לשנות את מצבם. למה שקורה שם יש השפעה עלינו. יש אפשרות שההרס שלהם הוא הזדמנות - ברמה הקארמתית באופן גורף, כל הרס נועד לשם בניה מחדש באופן מדויק יותר.
יש אפשרות שנכעס על כל החלקים במדינה הזו שלדעתנו הביאו למצב ונחזור לפילוג זועם, ששוב יהיו אנרכיסטים ונצלנים וגיס חמישי, רק שעכשיו הם גם האשמים בשבת השחורה. לכל אחד יש מלא אפשרויות איך להאשים כל קבוצה שנבחר ליפול עליה, אפשר לריב כאן שוב ואפילו עוד יותר ממקודם, כי מישהו שצריך לשלם את המחיר ומישהו חייב לספוג את הזעם והכאב הגדולים שלנו. או שנבין את שיעור "כוחנו באחדותנו", שנחליט לחבור יחד למען מטרה משותפת בסיסית – חיים טובים כאן יחד, שנמשיך את אותה אחוה שנראתה כאן בשבוע הראשון ומאז היא מנסה להיאחז כאן ולא בטוח שהיא מצליחה. זה תלוי רק בנו. עוד קצת, ועוד קצת
יש אפשרות שניתן לפחד ולעצב להיות התחושה הבסיסית איתה קמים בכל בוקר ואיתה נרדמים בלילה, לעומת האפשרות לבחור להתחבר לעוצמות הפנימיות, לתחושת הבטחון והכרת הטוב, כי הנשמה שלנו יודעת שאנחנו תמיד בסדר ואנחנו מוקפים בהרבה טוב. זה לא מבטל את העצב שחי איתנו כאן לאחרונה, השאלה היא האם הוא מלוה או מנחה.
ויש אפשרות חשובה, אם אפשרי - להשמיע קול, לדבר, להשפיע, לפזר ולהרבות טוב בעולם.
יש לנו עבודה פנימית לעשות עכשיו. השיעור הגיע – לא לפספס, אחריו מגיעים לפעמים מבחנים, היקום אוהב לודא שהחומר נקלט.
ההתפכחות שלי היתה שהמאורע הנוראי הזה עוצב באופן כל כך מטלטל כי באמת הגיע הזמן שנתעורר כולנו. אין מה לעשות. זה כאן, אין לאן לברוח מזה. באופן אישי, ההגדרות שהיו לי לגבי היחסים עם עזה ושכנים אחרים, לגבי ההתנהלות במדינה בשנה האחרונה ובשנים האחרונות, לגבי העולם שכמנהגו נוהג (מול טיבט, מול אפרקה, מול ישראל) והאו"ם המנומנם שהוא ייצוג עצוב מאוד של העולם - כל אלה נותרו פחות או יותר אותו הדבר. ההגדרה שלי שהשתנתה היא הנמנום הפרטי שלי, שהיה לי נעים ונוח. הגיע הזמן לדבר, לפעול, לכתוב, ללמד, לעשות. בוקר טוב לי.
