יציבות פנימית בסביבה סוערת

בית קפה גדול ושקט בעיר רחוקה, בעוד שעה אני מעבירה סדנה בחברת הייטק, שניה בסדרה של חמש. אני עוברת על הנקודות של הסדנה, שתשלב מדיטציה, לימוד ושיח ותעסוק ביציבות פנימית בסביבה סוערת.

יש הרבה כלים ואפשרויות ליצור יציבות פנימית ותחושת איזון, ויש לזה חשיבות גדולה כשמירה על יכולתנו להתמודד ועל בריאותנו הפיזית והנפשית.

לפעמים הרעיון הזה של יציבות פנימית לעומת סביבה סוערת -  מפורש כיצירת מצב של בועה: ליצור ריחוק מהסביבה, ללא חשיפה למה שבאמת מתרחש, ליצור בועה נעימה ושקטה בהתעלמות חלקית מהמציאות. זה מצריך הכחשה ואולי גם אדישות. אין לי ביקורת על זה, מי שזקוק לזה - שזה מה שיעשה.

באנו לכאן לחוות את העולם הזה ולהתמודד, להרגיש, להשתכלל בזכות זה, להתפתח.

הימנעות היא הגנה, מן הסתם, בחוסר רצון וחוסר יכולת להתמודד. לגיטימי לגמרי. בפילוסופיה של היוגה הימנעות נחשבת לאחד מחמשת הקלישות – מקורות הסבל. הקלישות הם התניות והרגלים חשיבתיים שמשפיעים על חיינו, על ההבנה שלנו את העולם, התגובות וחויית החיים הכללית. הימנעות היא הרביעית, ונקראת בסנסקריט DVESA ובעצם מעכבת את התקדמותנו.

ביהדות ידוע המושג 'השגחה פרטית'. יש שמתייחסים למילה השגחה כהגנה. הבעל שם טוב ותורת החסידות חיברו את ההשגחה הפרטית לרעיון שכל מה שמתקיים כאן הוא בעל כונה, מהות ומשמעות, כחלק מתכלית הבריאה כולה. ההשגחה מתקיימת על כל פרט בעולם, גם על עלה המתגלגל ברוח (הבעש"ט), ולא רק על יהודים או מאמינים, אלא על כל בני באדם וכל פרט בטבע ובעולם הזה (בעוד זרמים אחרים והרמב"ם פירשו השגחה פרטית כרלונטית ליהודים בלבד, ואף יותר לאלו המאמינים, שומרי מצוות וכו).

מאחר והרעיון הוא התפתחות, ההשגחה היא בכך שכל מה שנקרה בדרכנו הוא לטובתנו העליונה, משגיחים שיופיעו בחיינו הזדמנויות (סיטואציות ואנשים) להתפתחות: שיהיו גם גורמים תומכים וגם גורמים שמעוררים ומקדמים התפתחות.

מכאן שחוויות ואנשים שפחות נעימים לנו, באים לשכלל בנו מאיתנו כוחות ויכולות, לשנות דפוסים ולהתגבר על פחדים ומכשולים שבתוכנו.

וזה מסביר מדוע הימנעות מעכבת התפתחות, מותירה אותנו ביכולות, דפוסים, אמונות ותפיסות שלעיתים כבר לא משרתים אותנו. בהשגחה פרטית נשלחו לנו שליחים מעצבנים, מצבים מאתגרים ומציאות מסוימת, כהזדמנות להתמודד ולגדול.

ושוב, חשוב לומר שהימנעות היא אפשרות חשובה ולגיטימית, כל אחד חייב חייב חייב להיות מודע למה שנכון לו בכל רגע נתון. אני בעד מודעות, גם לעובדה שכרגע נמנעים ומה המשמעות ולדעת זה בסדר לבחור גם בזה.

אז מה כן עושים? מעבר ללמידה ואימוץ כלים ליצירת פנימיות מאוזנת, ישנה התייחסות לעור שלנו:

אפשר לא להכניס הכל פנימה. להיות מודעים ונוכחים, להיות חלק מהחיים האלה,עם בחירה מה עובר דרך העור פנימה ומה לא. זה גם ההבדל בין אמפתיה וחמלה, לבין הזדהות.

כמו מצב של ילד שבוכה מאיזה עלבון שהטיח בו ילד אחר, והכאב הזה של ילד מתוק שנעלב ובוכה מרסק להורה את הלב והוא כואב ודומע יחד איתו, אין עור, יש הזדהות. האם לזה הילד זקוק? אילו יכולות מתרגל ההורה ולאן זה לוקח את המתוק הזה? אמפתיה וחמלה תביא את ההורה להבין לגמרי שזה כואב ועצוב, כשהוא עצמו נותר יציב ויכול לתת לילד חיבוק ותמיכה, כמו גם הכלים להסתכל על הסיטואציה, להתמודד, לדבר על מה מבינים ומה עושים. אילו יכולות תרגל ההורה כאן ולאן זה לקח את הילד? ולאן זה יוכל לקחת אותו בעתיד, כשהוא עוד יעלב אינספור פעמים בחייו כנראה? מול הורה יציב הוא מקבל תחושת בטחון שיש עוגן, לעומת זה שהתפרק איתו. ושוב – אין לי ביקורת, פשוט יש כאן לימוד...

כך מול כל מציאות – הבחירה בין הזדהות שממוססת את העור ומאפשרת לדברים להכנס ולערער אותנו, לבין אמפתיה וחמלה המאפשרים לנו להרגיש, להשתתף, לחוות ולהיות חלק מהחיים, בבחירה כמה נכנס ומה לא, בהישארות יציבים ומאוזנים יחסית, כשהיציבות מתערערת במידה שניתנת לשליטה ואיזון לפי בחירה אישית.

זה לא רק ישראל 2025, זה בבית כשיש ריבים וכעסים או מתחים, אפילו לא שלנו אלא לידנו, זה בארגון שיש בו אוירת עומס או לחץ, זה מול אדם שמתמודד עם אתגר כלשהוא...

בעולם כל כך משוגע, שבה השליטה והודאות הן פיקציה, ואנחנו עלולים להיות מטולטלים בכל רגע, במציאות של עליות ומורדות בכל תחום ורובד,

וגם בישראל 2025, שהיא כבר שנתיים רכבת הרים של ירידות בעיקר,

שוב המשפט שטחנתי כבר – צריך לדעת לצאת מכל דבר במינימום נזק. כל אחד והדרך שלו.