הכל צפוי, הרשות נתונה וזה עוד לא הסוף

יש לנו בחירה? אחרי 20 שנים של קריאה, שאילת מורים רבים, חיבור בין עולמות שונים, הנה הסיכום, הגעתי למסקנה והיא כאן, שימו לב לסוף :)

בשיעור הקבלה הראשון שהשתתפתי בו בחיי, לפני 20 שנה בערך, צוטט המשפט "הכל צפוי והרשות נתונה", והמשפט נותר עבורי לא פתור במשך שנים. אם באנו לכאן להתפתח, יש כאן בעיה. כדי להתפתח חייבת להיות בחירה. אם אני לא בוחרת כלום – למה לבוא? זו סוגיה שחזרתי אליה שוב ושוב. יש הרבה אפנים להבין את המשפט הזה, הלימוד סביבו יכול להמשך לנצח. כשאדם בוחר לו פירוש מסוים, זה מתחבר לאופן בו הוא תופס את העולם הזה, את עצמו ואת החיים עצמם.

המשפט כתוב בפרקי אבות (ג טו) ומיוחס לרבי עקיבא, גדול התנאים, כלומר שהוא מהמאה השניה לספירה.

בסוף שנות ה-80 פאולו קואלו פרץ לתודעתנו עם הספר האלכימאי, ובו חוזר הרעיון שהכל מכתוב, נכתב מראש: "כשמשהו נגזר לקרות הוא יקרה, זה נקרא מכתוב". גיבור הספר, סנטיאגו, פוגש דמויות שמזכירות לו שהכל כבר נכתב ב"נפש העולם" ושיש ייעוד אישי שכל אחד אמור להגשים.

"הכל צפוי": הכוונה שהכל נכתב מראש? שהכל מתויק כבר אי שם באיזו ספריה? שהכל נחתם באיזה חוזה נשמתי ותויק? שיש מישהו או משהו שהכל כבר ידוע לו? ואם הכל סגור כבר – כשאנחנו בוחרים, אז הבחירה היתה ידועה מראש? אם הכל צפוי – איזו רשות נתונה?

על זה כתב הרמב"ם במפורש, שכל אדם יכול להיות צדיק או רשע, תלוי בו, הבחירות הן שלו והוסיף "הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג לח)" ועוד נכתב בתנ"ך בספר דברים "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לפי הרמב"ם הרשות נתונה והבחירה בידינו. אז מה צפוי? אלהים יודע מראש, יודע הכל. זהו ידע וידיעה שאינם נגישים ובהירים לנו וחכמים נוספים דנו באופן בו אין מה לדון בזה, זה מעל להשגתנו ותפיסתנו בשכל האנושי. בפרשנות שכזו, הרעיון החשוב הוא שהידע האלהי הקיים מראש, אינו חשוף לנו ולכן אינו מבטל את האחריות האישית, החובה המוסרית, חופש הבחירה.

בפרקי אבות (ג טו) מובא דגש מעשי, שאומר בגדול, שגם אם יש ידיעה אלהית, אין להקל ראש בעשיה מתוך הטענה שהכל "כתוב מראש". הכלל המנחה בחיינו אמור להיות פעולה: תשובה, תיקון ומעשה. כל התהליך הוא בחירה אישית, כשהמעשה הוא הפועל היוצא, עליו יש לנו אחריות מלאה.

עוד פירוש אפשרי הוא ש'צפוי' מגיע מהמילה 'צפיה': אלהים צופה בנו ורואה הכל. הרבה פעמים אנחנו עושים, אומרים ומקלידים דברים שאם היו רואים אותנו, אולי היינו בוחרים אחרת, נכון? הידיעה שהכל בצפיה 24/7, האח הגדול רואה הכל, אמורה להשפיע על האדם: הרשות נתונה, הבחירה חופשית, האחריות היא עליך ואני רואה אותך, מה תבחר?

ויש עוד פירושים ופרשנויות.

ובדומה, מעולם היוגה: בבהגוודגיטה, בנאום הסיום של קרישנה, הוא אומר לארג'ונה: הסברתי לך את כל הידע, עכשיו אתה תעשה מה שתבחר". קרישנה הוא אל והוא יכול לאלץ את ארג'ונה במלא דרכים, עם זאת הוא משאיר לו את הבחירה, שהינה ערך משמעותי בעולם היוגה, כתורה הדוגלת במודעות עצמית והתפתחות.

הכי אני אוהבת את החלק שלרוב מושמט, במשפט המפורסם הזה:

"הכל צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נדון, והכל לפי רב מעשה."

"ובטוב העולם נדון". זה מזכיר לי את ברכת השחר "...שהחזרת בי נשמתי באפי בחמלה...". מפורש ומוסבר ע"י חז"ל שדין העולם במידת הרחמים, מה זה אומר? מידת הדין היא שיפוט קפדני, מול חטא מגיע עונש. מידת הרחמים היא שיפוט שמתחשב בנסיבות, ברקע, ביכולת התיקון, בהקשרים רחבים של האדם והעולם.

זה מזכיר את עילת הסבירות. מבלי להכנס לדיון על עילת הסבירות וסדרי עולם המשפט בישראל, ברור שעילת הסבירות משמעותית לנו. על פי דינים גם מחשב/רובוט יכול לשפוט. נזין את המקרה, המחשב ישכלל חוקים, פסקי דין ותקדימים ונקבל פלט – זה המעשה וזה העונש. עילת הסבירות, הבוחנת את הרקע, הנסיבות, וכו, בדומה למידת הרחמים, אינה מבטלת את הדין אלא מאזנת ומדייקת אותו.

ובמבט קבלי מתוך עשר הספירות: מידת הרחמים מיוחסת לספירת תפארת (אזור החזה/מקלעת השמש), שהיא האיזון בין ספירת החסד (יד ימין) שעניינה נתינה ללא גבול, לבין גבורה (יד שמאל), הנקראת גם דין ומייצגת את הגבול. ושוב – מידת הרחמים באה לאזן.

"ובטוב העולם נדון", לא האדם. העולם. האופן בו אנחנו רואים ושופטים את עצמנו ואחרים גם הוא בחירה, בדין? ברחמים? איך אתם שוטים את עצמכם? ואחרים? את העולם הזה? ואת החיים עצמם?

"הכל לפי רב מעשה": זה בגדול סותר את "העיקר הכוונה" כי העיקר הוא לא הכוונה, גם בעיניי לרוב זה לא תופס. וגם העיקר הוא לא במילים שלנו, העיקר הוא במעשים. והרוב קובע. החבר הזה שעשה ועזר והיה שם שנים, ואז פישל ואכזב ודנו אותו ושפטנו – אם נשים על המאזניים...  על זה הרמב"ם כתב שאדם שהוא חצי זכאי חצי חייב – אפילו מעשה אחד יכול להכריע את הכף. והרמח"ל הדגיש שהתיקון משנה את המצב: מעשים חוזרים ונשנים מוסיפים כובד, הערך/משקל של מעשה גדל ע"י חזרה והתמדה.

ובדומה, מן הבודהיזם: בדהמפדה, אחד הקבצים המרכזיים של הבודהיזם (הטיפיטאקה), הכתוב בפאלית, נאמר בפסוקים 1-2, שאם אדם מדבר או פועל ממחשבה טמאה הסבל נלוה לכך, ואם מתוך מחשבה טהורה, האושר נלוה אליו. הטקסט בעיקרו מדבר על סוף מעשה במחשבה תחילה, על לקיחת אחריות על המעשים, להכיר את התודעה המובילה לבחירה כזו או אחרת, כדי לשקול ולפעול נכון.

אז אחרי 20 שנים של קריאה, שאילת מורים רבים, חיבור בין עולמות שונים, הנה הסיכום, הגעתי למסקנה שהמשפט השלם הוא אחת ההכוונות הכי יפות שקיימות בעיניי, ללא קשר לאמונה באל כזה או אחר או בכלל לא:

הכל צפוי – בין אם זו ידיעה מראש איפשהוא של מישהו או משהו, חוזה קרמתי שחתמנו לפני שבאנו, אל שיודע הכל באופן שנשגב מבינתנו, בין אם צופים בנו מלאכים, ישויות, אלים, אני עליון... מה שמאמינים

הרשות נתונה – זהו עולם של בחירה חופשית, זה מה שאמפשר לאדם להתפתח, אין מנוס מאחריות אישית, עבודת עצמית שהיא תשובה-תיקון-מעשה, החובה המוסרית להתנהל על פי איזשהוא צו (איזה? למאמר אחר)

בטוב העולם נדון – מידת הרחמים גם היא בחירה מוצעת לנו, גם מול עצמנו ואחרים והחיים. כך העולם נדון.

הכל פי רב מעשה – המעשים הם הדבר, לא המילים והכוונות, עליהם ניקח אחריות מלאה ויש משמעות לכל מעשה ולהתמדה

אז באנו לכאן להתפתח ובאנו לכאן להנות וההתפתחות היא הדרך לשם, בהסרת מידות ודפוסים מעכבי הנאה ומוסיפי סבל. יש לנו בחירה חופשית והכל אפשרי, יש לנו אחריות שעלינו לקחת תמיד ובכל רגע מתגלה הזדמנות להיות גירסה זו או אחרת. האופן בו נפעל, האופן בו נסתכל על הדברים, האופן בו נחוה את העולם הזה – הוא כולו רשות נתונה וחופשית.

וגם, בסופו של דבר המשפט אומר: קארמה איז א ביטץ', שמתם לב?