בערב פסח השנה בחרתי להיות בפארוס. אחרי הרטריט המקסים שהיה לנו שם, הרגשתי רצון להשאר. תכננו לנו מפגש חברים. משהו שהיה אמור להיות ארוחת חברים קטנה ונעימה לציון ליל הסדר, עבר מפה לאוזן והפך לארוע רב משתתפים. זה נערך במסעדה של טאוס, לא היה מספיק מקום בשולחן שהכינו לנו ושמחתי לשבת עם החברים הקרובים שלי על הבר, על יד ולא בתוך, בשקט ליד ההמולה. ישראלי אחד אמר לי שאולי אני מאלו שלא מרשים לעצמם לשמוח כל עוד יש אחרים שסובלים. אני לא. תמיד יש מי שסובל. בתור מישהי שערה למשל לסבלם של בעלי החיים, של קשישים רבים בישראל, של אוכלוסיה לא קטנה של ילדים במצוקה, של נשים אהובות מאוד סביבי שמתמודדות עם החלמה מסרטן, לא חסר מה עוד... אם זה היה נכון, לא היה מאושר לי רגע אחד של אושר. העניין הוא שיש עצב שהתיישב בי ב7 באוקטובר. מאז אותו היום החיים מתרחשים ויש שמחה, ויש התרגשות ויש את כל מה שהחיים מביאים. אבל חגיגות הן עבורי מצב של דיסוננס, אין התאמה בין הבפנים שלי לסביבה ולא כיף לי בהמולות וחגיגות גדולות. זה המצב ואני יודעת שאני לא היחידה. אני פוגשת אנשים שלא יודעים להסביר את זה במילים. אולי זה יכול להיות ההסבר גם שלהם.
מהסיפורים של סבתא שלי ז"ל, כשבוע אחרי פסח 1939 יצא פסק הלכה שעל תלמידי חכמים לצום יום בשבוע ולקרוא בכל יום פסוקי תהילים למען יהודי פולין שידיעות משם סיפרו שהנאצים מוציאים להשמדה. מידי פעם הוטלו עוד ועוד הגבלות על היהודים. בפסח 1944 הגיעו חיילים גרמנים לבית סבתי ורשמו מי הנוכחים ומה הרכוש. שבוע אח"כ הם חזרו, נתנו לכולם 20 דקות לארוז חפצים ולהגיע לבית הכנסת. משם נשלחו לחיים בגטו, בתנאים של חוסר, אלימות והשפלה. שלושה שבועות אח"כ, במאי 1944, הם נדחסים בקרון רכבת לשלושה ימים ויוצאים ממנו באושויץ-בירקנאו. סבתא שלי בת 19. כשירדו מהקרונות, סבתא שלי, שהגיעה ממשפחה חרדית, מקהילה חרדית, סיפרה שהגברים התפללו יחד "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו" ואמא שלה אמרה לה שזו תפילת וידוי שמתפללים לפני המוות. הגברים נלקחו משם במכות ודחיפות, סבתא שלי ראתה את אבא שלה מסתכל אליה לאחור וזיהתה את הפה שלו מתפלל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", סוף תפילת "שמע ישראל". אחרי שהופרדה מרוב המשפחה (ורובם נשלחו ישר למשרפות), יחד עם אחותה ושאר הבנות עמדו בשורה, עירומות מול חיילי אס-אס, וסוהרות גילחו להן את שיער הראש והגוף, הן נשלחו למקלחות ואז קיבלו שמלות אפורות ארוכות ונעלי אסירות. סבתא שלי קיבלה שתי נעליים שמאליות. משם למגורים – בלוק A, בצהרים מרק, בערב חתיכת לחם, וביניהם מיסדרים, רעב וגניבות קליפות תפו"א, עבודה בחפירת תעלות, הלקאות וענישות, תליה בפומבי למי שניסתה לברוח, עזרה הדדית, סלקציות תכופות עם ד"ר מנגלה ולפני כן צביטות ללחיים שיהיו אדומות והן ייראו בריאות, העיקר להישלח ימינה. מי שנשלחה שמאלה לא חזרה. בסתיו הן עברו לבלוק B ולעבודה במפעל תחמושת. באחד הימים הן חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת יצאה בינואר לצעדת המוות לברגן בלזן. הקבוצה השניה נשלחה למחנה וויאסואסר, סבתא שלי עבדה בשלג בפריקת סחורות מרכבות, בהכנת תחמושת. ב6 במאי 1945 סבתא שלי ואחותה התעוררו אל מחנה בלי שומרים, הגרמנים ברחו והשער פתוח. זה היום בו סבתא שלי סיימה להיות A-7340 וחזרה להיות אסתר. זה הסיפור של אמא של אבא שלי. אבא של אמא שלי היה גבר צעיר וחסון, בלונדיני עם עיניים כחולות, הרג קצין אס-אס ועם המדים והתעודות שלו הצליח להגיע אל הפרטיזנים ביערות וחווה סיפורי לחימה וגבורה כמו בסרטים.
6 במאי 2024, יום השואה. בערב יום השואה הייתי אמורה להגיע לטקס בהשתתפות משפחות חטופים. ברגע האחרון נשארתי בבית וצפיתי בטקס הממלכתי בהר הרצל. הדליקו את המשואות 6 ניצולי שואה, בני מעל 90, לכולם ילדים, נכדים ונינים, עומדים ליד הלהבות הגדולות האלה ושרים את ההמנון. אחרי כל מה שחוו, זה לא פחות מלצפות בנס. אין לדעת כמה נסים הצילו את הסבים והסבתות שלנו ובזכותם אנחנו כאן.
ציטוט למחשבה, של אלי ויזל ז"ל, ביום השואה הזה, בימים של כן או לא עיסקה להשבת החטופים ושיחות על מהו נצחון ומהו הפסד במלחמה הנוכחית: "ישנם נצחונות של הנפש והרוח. לפעמים גם כשאתה מפסיד אתה מנצח".
