top of page

מדד המצוינות, דרוין, בודהיזם, יהדות, הרים ופסגות ועוד

  • 17 במאי
  • זמן קריאה 4 דקות

 

לפי מה אתם קובעים שאדם הוא מצוין בעיניכם?


לפעמים בקליניקה יש שאלות כמו: מהו חבר טוב מבחינתך, או בן/בת זוג? מהי זוגיות טובה? אנחנו שואלים שאלות סוביקטיביות שמאפשרות לאדם להבין מה הוא בעצם רוצה, צריך ומחפש. לאחרונה עלתה בכמה שיחות עם אנשים שונים אותה שאלה, שקשורה לאיך האדם רואה את עצמו ואחרים: לפי מה נקבע שאדם הוא מצוין?


אחד המיקרים הוא נער ספורטאי חתיך ומקסים. בין היתר הוא דיבר על תחושת תסכול כי הוא תמיד במקום שני, אף פעם לא ראשון, 90 במבחנים, מקום שני בתחרויות... לא מקום ראשון.


זה באמת מתסכל, בעיקר בגלל העולם שאנחנו חיים בו (בעיקר כאן במערב). אנחנו חיים בעולם שמשבח מצוינות וקובע אותה על פי מדדים ברורים: ציונים, תעודות ומדליות. בעולם כזה אנחנו, כולנו, אמורים לשאוף להיות הכי, לעשות הכל כדי להצטיין ולהיות נמלות חרוצות שרצות אל המטרות. ומי שלא? ייחשב אולי עצלן, ותרן, בינוני משהו... אנחנו נוטים לייחס מצוינות להישגים ברורים ולסממנים חיצוניים. נראה שהגענו למצב בו מצוינות היא משהו שאפשר לצלם. לא מוזר?


אינספור ניסויים ומחקרים הראו את מה שנקרא 'אפקט ההילה' (Halo effect): אנחנו מוטים על פי סממנים חיצוניים של הצלחה וכשלון. אדם בלבוש מכובד ואיכותי נשמע לנו הרבה יותר סמכותי ואמין וגם נותן לנו תחושת בטחון, לעומת אדם הלבוש ברישול. זה הגיוני? בטח גם אתם הכרתם בחיייכם כמה פרופסורים גאונים מפוארים, ואנשים חזקים מאוד ומוכשרים מאוד, שמסתובבים בלבוש מבולגן ושיער פרוע, אולי גם בסנדלים :) ההטיה שיש לנו בראש לא נכונה בכלל.


יותר מזה, אנחנו נוטים להתייחס יותר לאנשים שנראים טוב יותר, יפים יותר, אסתטים... אנחנו נתייחס יותר בכבוד ובאדיבות לניראות מושקעת ומכובדת יותר. איך יכול להיות? הרי מתחת לבגדים, לשיער, לאיפור, יש אדם ששואל אותנו שאלה או מבקש עזרה. מה אכפת לנו איך הוא נראה? לרוב זה משנה לנו מאוד, מסתבר.


בדומה לזה, לא פעם בקליניקה ומחוץ לה, גברים מביעים תסכול, עלבון וגם כעס לפעמים, שנילוים להרגשה שנשים בוחנות את ההישגים של שלהם ברמה החומרית וההישגית, שהן מחפשות יציבות כלכלית וגבר מצליחן מעל לכל, שמעניין אותן איזה רכב יש לו יותר מאשר מי הוא. אולי זה נכון לפעמים ואולי לא. ההכללה לא הגיונית בעיניי מן הסתם. בכל מקרה זה הטבע ואנחנו חלק ממנו. אבולוציונית, הזכר המבוקש הוא החזק, הטווס והזנב המפואר... נקבות מחפשות את הזכר שיוכל ליצור את מיטב התנאים והסיכויים עבור הצאצאים - הגנה והזנה. יסלח לי דרוין על השאלה: האם לנו, בני האדם, היצור התבוני ולכאורה המפותח והמתקדם, בעולם לכאורה מפותח ומתקדם - האם השורד והנחשב עדיין חייב להיות החזק, המצליחן, ההישגי, האלוף?

ולגברים האלו אני עונה בשאלה, האם גם אותך מרשימים גברים מצליחים? האם אתה משוה את עצמך אליהם? האם אתה שואף לכיוון הזה? ואם זה מרשים אותך, למה? ובמה זה שונה מהנשים עליהן אתה מדבר? אנחנו מפותחים ועמוקים, ובו זמנית המוח הקדום מתרשם מסמלי מעמד וכוח.


אז מי מצוין בעינינו ומה מרשים אותנו? חוץ מדרוין גם לבודהיזם, לקבלה ולתורת החסידות יש מה לומר על זה. תכף נגיע לזה.


נניח ששני אנשים הגיעו לאותו הישג גדול. האחד שחצן, מתנשא, אגרסיבי ומנותק. השני אדם עמוק, אדיב, נעים וסבלני. יש הבדל במצוינות שלהם מבחינתכם? את מי אתם מעריכים יותר? למה?


התשובה שלי טמונה במדד המצוינות וזו תמצית המאמר הזה:


העולם מודד תוצאה. אני מודדת דרך. בעיניי המצוינות נמדדת בדרך ל-, איך האדם מתמודד מול אתגרים, כשלונות, איך הוא מתייחס לאחרים בדרך, האם הוא ממשיך ללמוד, האם הוא מחובר לעצמו וחופשי, האם ההצלחות, הכשלונות וכל החוויות שבדרך בונות ומפתחות אותו.


ישנו מחקר מפורסם (של קרול דווק) שעסק במיקוד בצמיחה (Growth Mindset) והסיק שמצוינות היא לא בהגדרה שהאדם מוכשר וגם לא במדליות ופרסים. מצוינות היא היכולת של האדם ללמוד, להשתפר, להתפתח ולהתמיד גם מול כשלון וטעויות.


הנער הזה, מהקליניקה, מתנהל בבגרות, רצינות, אחריות אישית, מודעות עצמית, והמון טוב לב. סדר היום שלו מוקפד לפי סדר העדיפויות האישי שלו: הוא משקיע שעות ומאמץ באימונים פיזיים, שם לב לתזונה ושינה, שומר על ציונים גבוהים בלימודים, על יחסים טובים במשפחה ועם החברים, משלם מחירים בשלוה, וכל זה כי זה חשוב לו, כי הוא אוהב את זה, כי הוא בחר, כי זה הרצון שלו והוא מממש אותו. הוא לא כבר מצוין? תענוג לדבר איתו, הוא כותב תובנות ושאלות במחברת, מסמס לי בענייני שיעורי הבית, מפתח עם עצמו את הרעיונות שלנו בין הפגישות, כי חשוב לו ומעניין לו והוא מיומן בלקדם את עצמו. האין זו מצוינות?


ולגבי התסכול מהמקום השני: מה יכול לתת מקום שני? חיזוק ורעב, שני דברים מצוינים לאדם ששואף להתקדם ולהתפתח בכל דבר. המקום השני מציע שילוב של הוכחה מעצימה לקיומם של יכולות וכשרונות, יחד עם מוטיבציה להמשיך לעבוד, להשתפר, סקרנות לגלות לאן אפשר להגיע.


תכלס, במילים אחרות, זה סוד ההתפתחות: מודעות והבנה מי אני, יכולות, כשרונות, וגם דפוסים, מנגנונים וכו... והכוחות שלי + הרצונות שלי והסקרנות, שמולידים מוטיבציה לנוע קדימה, להעמיק, לחוות, להתנסות, להשתפר = שילוב שמאפשר מצוינות.


ובתחרויות השילוב הזה הוא כמו צומת. או שזה לא מספיק (מחזק/מרעיב) ופורשים, או שזה עושה את העבודה ומתקדמים. זה קרה בעבר לאינספור ספורטאים שפרשו, ולאינספור אלופים, שהיו במקומות 2,3,4.... כמה זמן עד שנגעו במקום הראשון.


זה קרה גם לנובאק ג'וקוביץ', הטניסאי ההורס. עקבתי אחריו קצת, בעיקר כי הוא אדם מרשים ופעיל למען דברים שחשובים בעיניי בעולם הזה. בשנים הראשונות הוא נחל מלא הפסדים שהיקנו לו זכיה במקום שלישי (מאחורי פדרר ונדאל) עד שהגיע למקום הראשון ולהיות שיאן הגראנד סלאמים.


אז תמיד חייבים להיות ראשונים? תמיד חייבים להצטיין? להשיג?

למה אכפת לנו לאיזה מקום מגיעים אנחנו מגיעים?


שאפתנות והצלחה הם דבר מופלא, כשהם מקדמים אותנו לעבר התפתחות ומימוש עצמי, מחזקים ומגמישים, משפרים אותנו ומאפשרים לנו להיות אנחנו בגירסאות מפותחות ומשגשגות.


ביוגה, בבודהיזם, בתורת החסידות ובקבלה מוזכר האגו העולה עם ההתפתחות וההתקדמות של האדם, והתחושה שאני יותר מאחרים, אני הכי... וגם האגו הרוחני: תראו כמה אני מפותח, עמוק, "מואר". כשהאגו הזה מחופש האדם הזה יאמר "אני הכי עניו". הבעש"ט, רבי נחמן, ורבים אחרים דנו בנושא. בקבלה מבחינים בין הישגים חיצוניים לתיקון המידות הפנימיות, עד לשאלה הפשוטה: האם האדם באמת מתקדם או רק בונה לו זהות וסממנים של אדם שהתקדם?


בדומה לכך, בבודהיזם הדרך עצמה היא העניין. האדם כל חייו מתרגל, יום יום, שעה שעה, את הההתפתחות של עצמו. שהרי בכל יום ישנם אינספור טריגרים שיכולים להעלות דאגה, פחד, כעס, קנאה, חוסר בטחון, שחצנות, סגירת לב, פתיחת לב... ובכל יום יש לנו אינספור בחירות קטנות וגדולות לעשות. המודעות, ההתבוננות וההתפתחות - זה החיים עצמם, זה התרגול, זה העניין, זו המטרה וכאן טמון הפוטנציאל למצוינות. אין פסגת הר. יש רק דרך. בעבודה פנימית אין קו סיום.


בפרקי אבות נכתב "איזהוא גיבור? הכובש את יצרו", משפט שיש לו לא מעט משמעויות, וביניהן ההבנה שלא המנצח הוא האלוף אלא זה המסוגל לעבוד עם עצמו ולנהל את המתחולל בתוכו.


לפעמים האדם הכי'מצוין' בחדר, הוא זה שמקשיב ונעים לנו, האנושי והפתוח, ששליו כעצמו, מבלי להוכיח כלום.




תגובות


bottom of page