להיות קיפוד, על יחסים ואושר על פי בודהה ושופנהאואר

הכל התחיל כשמישהו אמר בקליניקה שאין לו יכולת כבר לשאת את האתגר הזה של מערכות יחסים. הדובר הוא גבר שמתקרב לגיל 30 וכבר התייאש. מאחר והוא גאון ומעמיק (עם תארים בפיסולופיה ומדעי המדינה, לוקח חלק במחקרים מרתקים ובקרוב יתחיל תואר שני) פתחתי איתו את הנושא עם דילמת הקיפוד של שופנהאואר.

מערכות יחסים זה אתגר ולא רק זוגיות. אנחנו אנשים שונים זה מזה, כל אחד מגיע עם ההרגלים והתפיסות שלו, עם השריטות שלו והמחשבה על איך נכון וראוי וכדאי... ואז בחיבורים בין אנשים מישהו יוצא קמצן או שתקן, שתלטן או הססן... יש/ ויתורים, עלבונות, פרשנויות וחשבונות

ארתור שופנהאואר היה אדם חכם, בודד ומאוכזב. פילוסוף גרמני שחי במאה ה-19, עסק ברצון ובטבע האנושיים והיה שונה בנוף בו חי, החל ממי שהיה ואיך שחי וכלה בהגותו המרתקת.

דילמת הקיפוד היא מטאפורה פילוסופית (מתוך הספר 'פררגה ופארליפומינה'), שמתארת את הקושי המובנה ביצירת קשרים אנושיים ואינטימיות. שופנהאואר מתאר להקת קיפודים ביום חורף קר. כדי לשרוד את הקור הקיפודים מתקבצים יחד בערמה צפופה, כך שיוכלו לחמם זה את זה בחום גופם. ברגע שהם מתקרבים מספיק כדי להנות מהחום, הם דוקרים זה את זה בקוציהם החדים ונאלצים להתרחק שוב כדי להימנע מהכאב. כאשר הקור שוב מורגש והם שוב קופאים, הם מתקרבים שוב, ושוב נדקרים ומתרחקים. תהליך זה נמשך שוב ושוב, עד שהם מוצאים את המרחק האופטימלי, שבו הם יכולים ליהנות מהחום מבלי להיפצע מהקוצים של חבריהם.

זה משל שמביא את הפרדוקס בחיבור בין אנשים. מצד אחד צורך בקירבה, חום, חברה, הערכה, אהבה ושייכות. ומצד שני כשמתקרבים לאנשים, אנחנו גם נחשפים לקוצים שלהם וגם חושפים את שלנו: הפגמים של שני הצדדים, הפערים והשוני, שיוצרים קונפליקטים. ככל שאנחנו יותר קרובים אנחנו יותר חשופים ונחשפים, ככל שרמת הרגש והחיבור עולים, עולה רמת הפגיעות הרגשית. בקיצור ככל שמתקרבים - הסכנה גדלה. הפשרה ששופנהאואר מתאר היא לא להתנתק זה מזה וגם לא להתקרב ללא גבולות, אלא למצוא את האיזון, את המרחק הסביר והבטוח, שיאפשר לאדם להיות בקשרים וחיבורים ואינטימיות, במינימום פגיעה, כאב, סבל ונזק.

אתם מסכימים עם הפתרון שלו? אני לא. באופן אישי אני לא מאמינה בה. מה שהבחור בקליניקה בחר זה בדיוק את זה, לשמור על מרחק בטוח מכל מי שהיה איתה בקשר רומנטי. האם זה משרת אותו באמת?

אולי כדאי לדעת מיהו האיש שהגה את הרעיון, לפני שמאמצים אותו. ארתור שופנהאואר נחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר של המאה ה-19, במיוחד בכל הנוגע לפסימיות פילוסופית והבנת הרצון האנושי. כן, הוא היה פסימי.

דעתו על האנושות מובעת גם באחד הספרים המפורסמים שלו 'העולם כרצון וכייצוג', בו טען שהאדם הוא לא יצור רציונלי כפי שנתפס עד אז. שופנהאואר טען שהמניע העיקרי של האדם הוא הרצון שלו, והגדיר אותו כדחף עיוור בלתי פוסק, שעוסק תמיד בתשוקות, בהישרדות ובשאיפה לתחושות סיפוק. הוא גם פסק שהחיים הם תנודה אינסופית  בין סבל לבין שעמום. הסבל הוא תוצאה של חוסר וכאב. השעמום נובע מהשגת היעדים שלנו. אז מגיע שוב הסבל, מהפחד לאבד את מה שהשגנו ומהרצון להגיע ליעד הבא.

הוא היה ידוע כמתבודד, לא נישא מעולם, במערכות יחסים רומנטיות תמיד שמר מרחק. היה קיפוד בעצמו. הוא ראה בנישואין מלכודת: מתוך הרצון של הטבע בהמשכיות המין, האינדיבידואל נאלץ לאבד את חירותו ולסבול. הוא היה אינטיליגנטי, מבריק, ציני וחשדן, נכנס לעימותים קולניים עם עמיתים ובעיקר התבודד עם ספרים וכלב בשם 'אטמה'. השם הזה מספר מה דעתו על אנשים וכלבים: הוא לא האמין ביכולת אנושית להגיע להרמוניה. אנחנו צריכים אנשים כדי לא לקפוא מקור, אבל אנחנו תמיד נסבול כשאנחנו קרובים אליהם. בני אדם הם יצורים עם רצון, יכולות מניפולטיביות וקוצים דוקרים. לעומתם, כלב הוא נאמן וחבר אמיתי. שופנהאואר היה אחד הפילוסופים המערביים הראשונים שקראו והושפעו מהטקסטים ההודיים העתיקים. 'אטמה' מגיע מהמילה 'אטמן' מן הפילוסופיה ההודית (האופנישדות והוודאנטה), מתורגם ל'עצמי' ומתכוון לנשמה שלנו, המהות הפנימית הטהורה, החלק המחובר לאלהות עצמה. מכאן הכלב הוא ישות טהורה עם תודעה, עם עצמי אמיתי. אין אגו. אין קוצים.

האיש הזה טען שיש למצוא מרחק מדויק מאנשים בתוך החיבורים שלנו. לעומתו אני רואה בחיבורים הזדמנות ללמידה, צמיחה, התפתחות ושינוי. החיבור בין אנשים, בעיניי, נועד בדיוק לזה. העובדה שאנחנו שונים מזה מזה, יוצרת שיקוף זמין וחינמי לאדם לגבי עצמו ואפשרות להתפתח. מי שמודע לזה, הופך את גישתו בתוך קשרים, מהגנה ללמידה, הקוץ הופך למידע, מפה, תמרור. במקום לבנות מרחב מוגן, יש שיח והעמקת ההיכרות עם עצמך ועם האחר.

קשה לכם עם מישהו? מרגישים את הקוצים שלו? את ההגנות שלכם? תמשיכו לקרוא : )

אם מעמיקים רואים שהקוצים מראים לנו את ההגנות של עצמנו. ככל שמבינים מה הטריגרים שלנו ושל האחר, קולטים שקוץ של מישהו הוא לא התקפה עליי אלא הגנה עליו, אנחנו יכולים להושיט יד מול קוץ במקום להוציא אחד משלנו בתגובה. בהתנהלות כזו, עם הזמן הקוצים מתמעטים ואלו שקיימים הופכים להיות חלק מהדיאלוג, חלק מהתהליך הדינמי שקיים בכל חיבור בין אנשים.

הטיעון העיקרי שלי כנגד אימוץ הדילמה של שופנהאואר הוא שקיפודים מהותם הקוצים. לנו בני האדם יש בחירה חופשית, אחריות אישית ומודעות עצמית, ואנחנו יכולים לבחור מה לעשות בעניין הקוצים שלנו ושל האחרים.

אני מבינה מה הוא רצה לומר. שזה לפעמים גם כואב בתוך קשרים. נכון. רוב בני האדם, במערכות יחסים זוגיות, חבריות, משפחתיות וגם עסקיות, מתמודדים עם כל זה ולא תמיד עוצרים להתעמק ולשקול פרספקטיבות ודרכי פעולה.

לרוב כשיש אתגר ביחסים אנשים בוחרים בין 3 אסטרטגיות:

·        ריצוי/היבלעות. ויתור על הקוצים שלך והתאמות לפי הקוצים של האחר, ויתור על העצמי כדי להיות בטוח בקשר, כדי לא לעורר קונפליקט. כדי לא לאבד את האחר בוחרים לאבד את הזהות העצמית

·        הימנעות/התרחקות. זה בעצם שמירת מרחק בתוך יחסים או הימנעות והתבודדות. האדם שומר על הזהות שלו ונותר בודד. קר לו והוא לא מתחמם, אבל גם לא נדקר

·        סבל/הידקרות מתמדת. זה המצב אולי הכי שכיח, בו נשארים קרובים יחסית וללא כלים, ללא גבולות, ללא הבנה, נדקרים ונפגעים שוב ושוב, נשארים מתוך הרגל או פחד, והרבה פעמים מתוך המחשבה שככה זה באהבה, אהבה זה כואב

מחקרים מראים שמעטים מצליחים לפצח את האתגר הזה, להיות עצמם בתוך קירבה, לראות באתגרים מידע ולא איום, לנהוג בחמלה עצמית ולאחר, לקחת אחריות על הקוצים של עצמך ועל הבחירות ולבחור להתפתח, כל אחד וביחד. זוהי בחירה בפגיעות אקטיבית, מתוך מודעות והבנה.

זה מאוד קשה לנו ולכן זה נדיר. אנחנו יצורים מורכבים ואנחנו לא אוהבים כאבים ומשתדלים להמנע מסבל. אז לבחור בפגיעות אקטיבית – בה מראש ידוע שיהיה גם כואב - זה נוגד את הרצון שלנו בהישרדות ותענוג.

זה גם החלק שמחבר בין שופנהאואר לבודהה.

האמת הראשונה של הבודהיזם (מתוך ארבע האמיתות הנאצלות) היא שהחיים הם סבל. הבודהה הגדיר את מקור הסבל כהשתוקקות. שופנהאואר אמר רצון. שניהם מדברים על כוח עיוור שדוחף אותנו מתוך אשליה שזה מביא אושר. אנחנו סובלים כל עוד לא השגנו, אנחנו סובלים כשהשגנו (הפחד לאבד, השעמום מהקיים, הסבל שלא הושג היעד הבא). המעגל האינסופי של האדם המודרני בתוך הסבל, נוצר לא כי החיים והעולם הזה הם באמת רווי סבל, אלא כי האדם עצמו מביא את הסבל על עצמו כיצור אנושי המונע ומנוהל ע"י רצון/השתוקקות.

מכאן, לפי שניהם, האושר הינו נדיר וחמקמק. האושר יכול להיות מושג יותר ויותר אם נעשה את העבודה שלנו, אם לא נימנע כקיפודים ונבחר להחכים ולהתפתח מכל קוץ שלנו, של אחרים, של החיים עצמם.

דילמת הקיפוד יכולה להפוך מדילמת הישרדות כואבת לאתגר של מודעות וקירבה, היא יכולה להפוך מבעיה פילוסופית ביקורתית וחשדנית, למדריך מעשי לחקירה עצמית, אהבה והתפתחות.

קל לראות בשופנהאואר אדם בודד וממורמר. אני רואה בו פורץ דרך דוקא. אולי באספקט מסוים הוא היה פחדן, נמנע מהתמודדות, ברח ונסגר בקונכיה של עצמו. אני נוטה לחשוב שהוא היה אדם רגיש, רגיש מאוד, כמו רוב הציניקנים. וכרגיש כל כך, האכזבות וחריפות המוח שלו, הביאו את המסקנה שעדיף להזהר.

עם זאת אני רואה בו איש אמיץ. בחברה נורמטיבית ושמרנית של המאה ה-19, הוא בחר לשאול שאלות נוקבות ולחיות את חייו כפי שמצא לנכון. הוא זה שהביא ניתוח מדויק לקושי האנושי בקירבה, שהבין את הדינמיקה האנושית לעומק. הוא הציב מראה מול החברה, הוא הראה את המרוץ אחר סטטוס, הצלחה ויוקרה כנסיון נואש להשקיט את הסבל. הוא העביר ביקורת על כל האנושות ושילם מחירים חברתיים ומקצועיים כשנותר נאמן לאמת שלו.

בימינו בעולמנו המתקדם, מפותח ונאור לכאורה, לחיות ולהיות שלא לפי נורמות חברתיות ולהיות בעל קול שונה, מראה, גישה ודרך חיים שונים, זה לא כזה פשוט ולא משוחרר מתגובות ותהיות של הסביבה, החל מגבות מורמות ועד לתגובות נוקבות ברשתות.

לקראת סוף חייו, הוא התבודד עוד יותר בדירתו בפרנקפורט. הוא אכל כמעט תמיד לבדו במסעדות, והפך לטיפוס אקסצנטרי שכולם הכירו בעיר אבל אף אחד לא באמת הכיר. אולי הוא לא היה רק קיפוד שפחד להידקר, אלא אדם שהרגיש שהחברה סביבו היא זו שמוצפת ב"קוצים" של שטחיות, צביעות ואגו, והוא פשוט בחר להתרחק כדי לשמור על ה'אטמה' שלו, על האמת הפנימית ועצמיות שלו.