ט"ו באב, חג האהבה. בדרך כלל מתייחסים לאהבה רומנטית בין בני/ות זוג. בעיניי האהבה היא דרך חיים. LOVE IS THE ANSWER וההתבוננות על חיינו, עצמנו, מעשינו והסובבים אותנו יכולה תמיד להתקיים דרך פילטר של אהבה - אהבה לאחר ולעצמנו, לעשיה, לעולם שסביבנו, לפרטים קטנים כגדולים. לא משנה על מה אנו מתבוננים ומתוך אילו משקפיים – נסו להסיר אותם ולהתבונן מאהבה.
ט"ו באב הוא יום בעל משמעות גדולה ביהדות. חז"ל אמרו "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים" (תענית פ"ד א'; כו')
נראה מוזר הקשר בין ט"ו באב ליום הכיפורים. למדתי ממורים שונים וממקורות שונים על הקשר הזה, החבוי בשני ערכים חשובים.
על פי היהדות, בט"ו באב התרחשו כמה מאורעות חשובים, ביניהם:
שבט בנימין הותר "לבוא בקהל". זוהי טרגדיה אכזרית בה גבר ופילגשו התארחו בביתו של אדם משבט בנימין, אנשי השבט דרשו מן הגבר לצאת והוא שלח את פילגשו. הם התעללו בה כל הלילה. בבוקר אותו גבר ביתר את גופתה ל12 חלקים ושלח לכל השבטים שיראו. שבטי ישראל עלו על סוסיהם והגיעו לטבוח בשבט בנימין כמעט עד כלות. באותו היום נאסרו נישואין עם שבט בנימין ופירוש גזירה כזו היא כליה לשבט. כעבור כשנה, בט"ו באב, חכמי אותה תקופה ביטלו את הגזירה.
פסקו מתי מדבר. משה שלח 12 מרגלים לתור את הארץ 40 יום. המרגלים בחוזרם מתארים ארץ זבת חלב ודבש אך בעיקר מכפישים אותה כארץ אוכלת יושביה וכו. העם מיד מתלונן ומקטר, ושני שליחים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, מנסים לשכנע את העם שהיא ארץ טובה. עונשו של העם הוא לשהות במדבר 40 שנה כנגד 40 ימי הריגול, כך שדור המקטרים כפויי הטובה ימות ודור חדש ייכנס אל הארץ. בכל יום מתו עוד ועוד אנשים. ט"ו באב היה היום בו לא היה מוות בעם. עשרת השליחים כפויי הטובה מתו במגיפה.
הרוגי ביתר הותרו לקבורה. אחרי חורבן בית שני השלטון הרומי בארץ היה קשה כלפי היהודים. 50 שנה לאחר החורבן אדריאנוס עלה לשלטון והיה אכזרי כלפי היהודים. בר כוכבא ארגן צבא גדול (מבחן הכניסה היה לכרות לעצמם אצבע, להוכיח אומץ). בר כוכבא וצבאו הצליחו להדוף את הצבא הרומי ולהתבצר כשנתים בירושלים. משם את עברו להתבצר בעיר ביתר. 3 וחצי שנים הם התבצרו בה וצבאות אדריאנוס לא הצליחו לכובשה. בשנת 135 לספירה, ב-ט' באב אדריאנוס כבש את ביתר, החריב את העיר והתעלל בגופות ההרוגים ולא התיר לקבור אותן אלא פיזר אותן סביב כרם ענק שהיה לו כגדר משמחת המזכירה את נצחונו הגדול. כעבור כמה שנים (7 לפי חלק מן המקורות) עלה מלך רומי אחר אשר בט"ו באב התיר את קבורתם. גופותיהם נותרו בדיוק אותו דבר (לא נרקבו) ועל כך נאמר "טוב" (שהגופות לא הרקיבו) "ומיטיב" (שהותרו לקבורה).
יש כאן שני ערכים חשובים:
שוויון – שבט בנימין חזר להיות שוה כשאר השבטים והרוגי ביתר הובאו לקבורה כראוי לכל המתים. כמו כן, בט"ו באב יוצאות בנות ישראל מכל השבטים יוצאות במחולות. הן לבושות בלבן, כמו תלבושת אחידה, שויון בין כולן. על פי המנהג, רווקי העם יוצאים לחזות בהן ולמצוא להם את בת זוגם.
חיבור – בכל המאורעות ישנו מעבר מדין קשה, ממצב של פירוד, חורבן, אסונות, מוות, וגם ממצב של דור קשה ושלילי, למצב של המשכיות, מצב של חיבור, חיים, זיווגים ותולדות ולמצב של דור חדש המחובר אל אלוהיו ואל אמונתו.
וביום הכיפורים כל בני האדם שוים אל מול אלוהיהם, כל אדם בוחן את מעשיו, רואה את חטאיו ומבקש סליחה ומחילה ואין הבדל בין אדם לאדם. זהו יום של חיבור עמוק של האדם אל עצמו – מעשיו, הרגליו והתנהלותו, ואל אלהים.
והקשר ליוגה: היוגה פירושה הוא חיבור, איחוד. זהו חיבור אל עצמנו ומודעות, זהו חיבור אל הסובב ואל הרגע הזה ונוכחות, וחיבורים עמוקים של כל אדם לדרך חייו, אמונותיו ועוד. בתרגול היוגה כולנו שווים. בין על המזרן ובין בתרגול בחיי היומיום. ערכי היוגה (אי פגיעה, אמת, שביעות רצון, התמסרות, טוהר ועוד) הינם הכוונה ברורה ומדויקת, לכל אדם, בכל רקע ונסיבות.
וביוגה אנו מסירים קליפות ושכבות, חושפים ומכירים את עצמנו עוד ועוד. מגלים מאילו מקומות אנו מתנהלים ומהם ההרגלים שלנו בגוף, במיינד ובנפש. כשאנו מסירים הרגלים ופחדים נשארת האהבה.
שנרבה לאהוב בחיינו.
