כל מה אני כותבת, מלמדת ומרצה, מגיע מתוך חוויות החיים שלי. כשאני נתקלת באתגר, בין אם הוא ריגשי, מחשבתי או פיזי, אני יודעת שיש לי כלים משמעותיים ומצויינים להתמודד. לא תמיד יש לי את היכולת המיידית לעשות זאת. הרבה פעמים בזמן של כאב, עצב, דאגה ועוד, ישנה הרגשה של "שקיעה" אל תוך הקושי. לשמחתי יש לי 3 הרגלים ממש טובים לרגעים האלה.
ההרגל הראשון הוא לאפשר לזה להיות. הכרחי שהחושך יהיה קיים כדי שנבחין באור. פעם הייתי בורחת מרגשות לא נעימים. היום אני מרגישה בהם בבית בדיוק כמו בשמחה ובאופטימיות. הסיבה הכי פשוטה היא, שכשלא מאפשרים למשהו להיות מעובד הוא נשאר שם כפי שהוא ולא נעלם לשום מקום. כשאני מאפשרת לעצמי להרגיש ולחוות אני כבר בתחילתו של תהליך לעבד וללמוד. אני אלך לים לנשום ולהרגיש, אני ארגיש בכל פעם שאהיה על מזרן היוגה, כשאני במכונית בפקקים, בעצם בכל פעם שאני עם עצמי. אני לא בורחת כבר לשום מקום.
הרגל שני הוא להרגע. להרגע כי הכל חולף, להרגע כי גם כשנדמה שלא בסדר אז הכל בסדר (זו לא סתם אימרה, היא כל כך כל כך כל כך נכונה), להרגע כי אני לא התחושה שלי. אני אני והרגשות והמחשבות הם מה שעולה ויורד בתוכי. הסיבה שעכשיו עלה משהו היא מה שחשוב. וכשאני רגועה אני יכולה להבין בצלילות. כל התחושות האלה מסמלות את העובדה שאני אנושית, שאני חווה את החיים במלואם, שאני עוצרת לברר דברים וללמוד, שאני מזהה בתוכי מקומות שמתבקש בהם עבודה, למידה ושינוי. אם תבחנו לאחור את כל המצבים בהם היה הכי הרבה כאב, פחד, דאגה, כעס, עצב – תוכלו להבחין שהייתם הרחק מאזור הנוחות שלכם. הייתם אמיצים להכנס לסיטואציה מאתגרת ולהתמודד בתוכה. הייתם אמיצים לאתגר את היכולות שלכם. הייתם אמיצים לרצות לגדול ולהתפתח. רוב הסיכויים שברוב אותם מצבים הייתם אמיצים לאהוב.
שני ההרגלים האלה מאפשרים לי להבין מה אני מרגישה ולהבין למה אני מרגישה ככה. אני יכולה ללמוד על עצמי ולראות את הנקודות בהן אני גדלה בדיוק ברגע שאני רואה את כל זה. אם הייתי מאוד עצובה בגלל פרידה או דואגת בגלל כשלון, אני לומדת על עצמי. אני לומדת על היקשרות לאותו אדם ממנו נפרדתי ומה הוא סימל עבורי – מה הדבר שאני רוצה מבחוץ ורציתי ממנו והרגשתי שחסר לי ומה המקור של זה בתוכי, וברגע שאני רואה את זה – זה פתור מעצמו. אני לומדת על פחד מכשלון, על אילו מחשבות יש לי שבכלל מעלות את האפשרות של כשלון, מאיפה זה מגיע בתוכי ולמה זה חסר קשר למציאות, וברגע שאני רואה את זה – זה כבר נעלם מעצמו.
זאת אומרת שלהרגיש את הכאב הגדול, העצב והכעס – זה לא אומר לתת להם לנהל את חיינו. הם לא מחוברים בכלל למציאות. רובם נולדו מתוך תפיסת מציאות שאינה אמת. דאגה שמא אכשל – אין לה אחיזה במציאות – אולי אכשל ואולי לא, המציאות היא עכשיו. ועצב על פרידה – עם כל העצב, בדרך כלל העצב הוא על מה שאיבדנו שם – בטחון, סטטוס ועוד. כל אלה הם אשליה. האם האדם הזה הביא לי את תחושת הבטחון שלי באמת? האם היא יושבת אצלו בתיק וכשהוא הלך היא הלכה איתו? כי אם כן – הרי היא לא שלי ממילא. (תחושת הבטחון שלי לא נמצאת אצל אדם אחר. אני אמצא אותה אצלי. וזו דוגמא גורפת).
אז למה לתת לרגשות האלה מקום? כי הם זרקור והם מורה והם מדליה. הם זרקור על משהו בתוכנו שהגיע זמנו להפתר, להיבנות או להתפרק, להשתנות. והם מורה מאתגר שיחזור ויחזור בצורות שונות עד שנבחר ללמוד ממנו. והם מדליה על שיצאנו מאזור הנוחות שלנו, שהיינו אמיצים בחיינו ושאהבנו.
וההרגל השלישי שלי הוא לתת למורים שלי להאיר לי עם הפנס. זו ההגדרה של מורה מבחינתי. הוא לא לוקח אותך ביד, הוא לא מזיז אותך כשיש מולך בור או סלע. הוא רק מאיר עם הפנס בשבילים שהוא מכיר היטב. אתה תעשה שם את הדרך שלך בזמן שלך ובחוויות שלך. הוא לא יחסוך ממך מידע וגם לא ירעיף עליך מידי. הוא יאיר עם הפנס ואתה תפקידך להסתכל היטב ולנוע. המורים שלי – קריאה, כתיבה, תרגולים על המזרן, שיחות עם אנשים ועוד. הפנס דולק ונותר לי לראות ולנוע.
החיים שלי עד כה היו מגוונים, גרתי בהמון בתים, ביקרתי בהמון מקומות בעולם, הכרתי המון אנשים ועבדתי בכל מיני תחומים ועבודות. למדתי בכל מיני תחומים ומסלולים והטעם שלי מאוד רחב במוזיקה, באוכל ובכלל. עוד מעט יום הולדת. מעבר להודיה הגדולה על כל מה שהיה ועל כל מה שלא היה, אני יכולה לומר בגאוה שאני עטורת מדליות ואני שמחה בהן.
