בואו נדבר על זה, על רגשות ובעיקר על החלק המנודה שבהם. אנשים רבים נופלים ברשת תדמית המורה ליוגה, שבטוח תמיד רגוע, נעים, מקבל, מכיל, זורם עם הרוח ומחבק את היקום. תדמית קצת מעצבנת, לא? אני יכולה להעיד על עצמי, ג'ינג'ית שנולדה במזל עקרב, שהחיים, האנשים והיוגה לימדו אותי מתינות, קשב ושתיקה, סבלנות וסובלנות, רוך ונשימה. אין ספק שהיוגה קרקעה את הואטה (VATA - מן האיור וודה, טיפוס המים והאויר הרחפני משהו) והרגיעה את הפיטה (PITTA – טיפוס האש, כשמו כן הוא) שהם אני ואני הם. האם באמת אני אמורה לראות חוסר שביעות רצון כנכות בסנטושה (שביעות רצון, מתוך ערכי היוגה)? האם כשאני מפנה אל עצמי טענות ומענות אני פשוט לא באהימסה (אי פגיעה, אי אלימות, מתוך ערכי היוגה)? ברור שהיה עדיף שאהיה מאושרת ומסופקת, נקיה ממשקעים ואופטימית תמידית, אבל מי מאיתנו אכן לגמרי ותמיד כזה?
אז הרגשות האלה הפחות נעימים, פחות מחמיאים (אותו חלק שחושבים שבטח אין באישיותו המוארת של המורה ליוגה), מה עושים איתם? מתכחשים להם? מסתירים אותם? בולעים ומחכים שייעלמו? חיי היוגי, על פי ערכי היוגה (היאמה והניאמה) כוללים הימנעות בפגיעה (בעצמנו, בסובבים, בטבע, בבעלי החיים), חיי אמת, טוהר, שביעות רצון, למידה, שליטה עצמית, התמסרות, לחלוק את השפע ולפעול בלהט ותשומת לב מלאים, נוכחות ועירנות. עם תרגול ומודעות, יוכלו כל אלה להביא לחיים יותר הרמוניים עם עצמנו ועם הסביבה. יעלו פחות קונפליקטים ופחות מן הרגשות הפחות נוחים. אבל הם עדיין יעלו, כי אנחנו איפשהוא על השביל בדרך, תמיד בדרך, תמיד יש עוד, אין 'סוף מסלול' למסלול הזה.
וזו דרך אחת לחתור לחיי שלוה ושמחה. אנשים מוצאים שבילים שונים לשם, שבילי דתות, אמונות ופילוסופיות חיים.
בספר "ארבע ההסכמות" (בהוצאת חכמת הלב), דון מיגל רואיס מציע שכל אחד מאיתנו יאמץ לעצמו 4 הסכמות (הסכמים) עם עצמו ועם העולם, חלום חדש - גן העדן האישי שלנו. ארבע ההסכמות הן: לשמור על טוהר המילה, לא לקחת דבר באופן אישי, לא להניח הנחות ולעשות כמיטב יכולתנו. כל אלה תומכים בדרך לחיים חיוביים, שהרי אם נשמור על טוהר המילה, נשקול את דברינו ונכוון נכון, המילים שלנו יזרעו טוב בנו ובאחרים. אם לא ניקח באופן אישי - לא נפגע ולא נכעס, הדברים יישארו מנת חלקו של האחר, ניותר שלוים ונוכל להבין, להגיב, לתרום, אולי לחמול ואולי למחול בו ברגע. אם לא נניח הנחות ובמקום זאת נשאל, נתקשר זה עם זה, השקיפות, הכנות והפתיחות יקלו על כולנו. ואם נעשה כמיטב יכולתנו, הרי אף שופט, פנימי או חיצוני, לא יוכל להאשים אותנו אם התוצאה לא תהיה כמתוכנן או משביעת רצון דיה, לא תהיה אשמה. הנה עוד שביל אפשרי.
כך או כך, אנחנו בדרך ל-, ובדרך מהמורות, בורות, כעסים, עלבונות, חוסר סבלנות, אי שקט, נפילות מתח, חוסר איזון לפעמים ורעשים מידי פעם. הכל מותר, הכל לגיטימי. ככה באנו לעולם הזה, מורכבים ומכילים את האור ואת המוצל, שהרי אם לא היה מידי פעם חשוך – איך היינו מזהים שעולה האור?
נכתב לניוזלטר של ארגון מורי היוגה לפני מספר שנים.