החשוב ביותר על מזרן היוגה ובחיים עצמם

התקופה הזו מתאפיינת בהרבה מאוד שינויים מהירים גם מסביב וגם בחיים שלנו, הרבה "הפתעות" צצות ואני שומעת בקליניקה על הקושי לעמוד בקצב או להסתגל, על ההתלבטות האם לשנות, לעזוב, להפסיק, או להשאר, להמשיך, לעצור או להתקדם... בכל תחומי החיים. אז הניוז הזה הוא על אחד הדברים החשובים ביותר על מזרן היוגה ובחיים עצמם.

איך נדע אם אנחנו "עושים נכון" את התנוחה? איך נדע אם להמשיך או לעזוב? זה אותו הדבר.

תנוחות היוגה נועדו פיזית לחזק ולהגמיש, לפתוח טווחי תנועה, לשפר תפקוד מערכות שונות, ובגדול לבנות גוף ויציבה בריאים ונינוחים. אלה יאפשרו שהיה במדיטציה וגם קיום נעים יותר, יציב ונינוח. התרגול כמובן שמביא גם צלילות תודעה, שיפור ריכוז, שלוה, נשימה, ועוד.

תנוחת יוגה כוללת מאמץ וכאב. כמה מאמץ זה ה"נכון"? כמה כאב "צריך" שיהיה?

החיים כוללים מאמץ וכאב. כמה מאמץ? כמה כאב?

אז כדי להגיע לנושא שלנו נבחין בין קושי לסבל. כשקשה לי, מאתגר לי, אני מתקשה אבל יודעת שאני יכולה להתמודד עם זה. אולי לא בא לי ונמאס לי והתעייפתי, אבל אני יודעת שאני יכולה ולפעמים אפילו יש תחושה של רצון לעבור דרך זה כדי להגיע לתוצאה רצויה. כשאני סובלת אני במקום הלא נכון. נקודה. אני בזוית לא נכונה בגוף. אני במקום לא נכון בחיים. לרוב יש גם איזו ידיעה פנימית שלא מקשיבים לה שאנחנו לא צריכים להמשי את הדבר הזה, מה שזה לא יהיה.

כל מי שמכיר את העבודה שלי מכיר את המשפט "לא באנו לסבול ואפילו באנו להנות". ישראל 2025 היא חתיכת אתגר ו"באנו להנות" נשמע כמו משפט מטופש בכאן ועכשיו הישראלי. ובכל זאת, זה ככה בכל יום ובכל מקום מבחינתי.

אתחיל מסוף המשפט – באנו להנות. אם לדייק - באנו להתפתח כאן, בקבלה מדברים על הקליפות ובבודהיזם על שיעורים, בכל מקרה באנו לכאן לעבור התפתחות, בכל פעם עוד ועוד, ומבחירה. אנחנו מתפתחים בכל המקומות שבהם אנחנו לא נהנים, למשל: אדם שחי בהגנה וחרדה תמידית בא ללמוד לסמוך, לשחרר. אדם שחי בקנאה והשואה לאחרים בא ללמוד הערכה עצמית ופוקוס פנימי. כל מה שמפריע לנו להנות הוא העבודה. השיעורים והמורים שבאים לחיינו מרגישים כמו סבל כשאולי נכון יהיה לקטלג אותם כאתגר?

באנו ליוגה להנות. נכון שבאנו להפטר מכאבים בגוף, ללמוד לנשום, להרגע ועוד. אבל באנו להנות ואם לא באתם להנות לכו הביתה. אתמול בערב מישהי אמרה בסוף השיעור שבאחת התנוחות כאב לה מאוד אזור מסוים והיה ממש בלתי נסבל. למה לא יצאת מהתנוחה? לא יודעת. למה לא אמרת לי? לא יודעת. למה בחרת להשאר בסבל כזה? אני ככה תמיד. אני מקדישה את המאמר הזה לה, היא קוראת עכשיו ויודעת מי היא :)

היוגה מאפשרת חיבור פנימה. פירוש המילה יוגה זה חיבור, איחוד. אז יאמרו איחוד עם הבריאה (מה זה אומר????) ועם אלהים (כל אחד ומה שזה אומר לו) ובעיניי זה יותר מהכל חיבור לעצמנו. החיבור שיש בו קשב פנימה, עם ולמרות כל מה שיאמר המורה בשיעור. חיבור שיש בו אחריות אישית וסמכות פנימית, םמרות שזה יופי של מורה ואני סומך גם עליו, גם ולא רק. חיבור שמאפשר לנו להבין כמה מאמץ וכמה כאב.

ובחיים אותו הדבר.

כמה מאמץ? כשאנחנו מתאמצים על משהו שוב ושוב, עוד ועוד, והוא לא קורה – האם זה יוצר סבל? האם זה בזבוז/השקעת משאבים על חשבון דברים אחרים? האם אפשר לראות שאנחנו פשוט לא מדוייקים? האם יש לך קול פנימי שגם אומר לך את זה?

כמה כאב? מתי זה הופך מקושי לסבל? מה אתם מרגישים?

ההסכמה לסבול היא לא חלק מלהיות כאן. ההסכמה והבחירה להתמודד מול קשיים ואתגרים, לצלוח כאבי לב ולהתעמת עם כל אותם דפוסים ואמונות שאינם מקדמים אותנו ומביאים סבל לנו ולסובבים אותנו – זה חלק ועיקר הלהיות כאן. זה מה שמוריד את סף הקושי והסבל ומעלה את סף ההנאה.

לא באנו לסבול, תחילת המשפט, מדייק אותנו. אין סיבה לבזבז משאבים של זמן, אנרגיה ועוד, במקומות הלא נכונים עבורנו. זו סטיה מהשביל, לא מקדם ולא מאפשר לנו התפתחות וזה בא על חשבון דברים אחרים. יותר מזה, כשאנחנו לא מקשיבים הרבה פעמים תופעות פיזיות מתחילות להגיע, בדיוק כמו שעבודה לא נכונה עם הגוף ביוגה תביא לפציעות. מנסיון אישי רב וכואב – חוסר דיוק, על מזרן היוגה ובחיים עצמם עולה לנו בבריאות אם אנחנו לא מקשיבים ולא עוצרים ומשנים/עוזבים. אין סיבה לסבול. יש את כל הסיבות להתמודד עם אתגרים וקשיי החיים.  בדיוק כמו על המזרן היוגה.

אז מה הדבר שהוא מהחשובים ביותר על המזרן ובחיים? הדיוק הפנימי שלנו עם עצמנו, שמגיע מתוך קשב ונוכחות, מתוך סמכות פנימית ועירנות ומתוך אבחנה בין קושי ולסבל ובחירה חופשית.