שלוש וחצי שנים מאז שנפרדתי משוף, כלב-חברהכיטוב-מורה-גיבור שהיה לצידי כמעט 13 שנים,
אני מעלה כאן בבלוג את הטקסט מהניוזלטר ששלחתי בתקופה ההיא.
לא כל אחד מתחבר לעומק ביחסים עם בעלי חיים, זה לגמרי מובן. כל חיי חייתי עם כלבים ולבעלי החיים יש משמעות ומשקל גדולים בחיי. זה מאוד אישי עבורי, הרבדים העמוקים שקשורים לתפקידם כאן, ולחיים עם שוף ולמותו. כמו כל הידע שלמדתי ממיטב המורים, אני בוחרת לשתף אתכם בחלק ממה שלמדתי ממנו בכל השנים שזכיתי שהיה איתי ובעיקר בסוף. כל השיעורים הגיעו בחבילה שהיא שוף, בכל שיעור הבחנתי בזמן אחר ולקחתי לחיי האישיים, להתנהלות ביומיום, מולי ומול אחרים, ומול החיים עצמם.
שוף הגיע אליי כשהיה בן כמה חודשים, בוקסר שובב ויפהפה. הוא היה עקשן ונחוש ובתוך הרצון ללמד אותו כמה דברים חשובים (כמו לא לאכול שטויות ברחוב, לא לקפוץ על אנשים, לא לרוץ לכביש וכו), הבנתי כמה הוא חכם ורגיש, קולט הכל מהר ומיישם מיד. עם זאת, הבנתי גם שהוא לא יהיה "חייל", שיש לו אופי חזק ועצמאי, שהוא מדהים ואני חייבת להשאיר לו מקום להיות הוא, לעשות שטויות לפעמים ולשחק עם הגבולות. והוא אכן שיחק איתם מידי פעם. שיעור 1: לכבד את האחר, את המרחב הפרטי, את הגבולות, את הרצונות, את מי שהוא.
מההתחלה שוף אהב לבוא איתי לכל מקום. לחברים, לטיולים, לקניות, לים, לשיעורי היוגה... הוא היה תענוג בכל מקום, ושדרג לי כל חויה מעצם הנוכחות שלו בה. הוא היה GAME, אחד שיבוא בכיף, ויהיה בכיף, אחד שמשתף פעולה וקופץ למים. שיעור 2: להגיד כן לחויות ואפשרויות. להשאר בבית זו אופציה נחמדה, החויות והאנשים נמצאים במקומות אחרים.
היינו המון בים יחד. כששוף הגיע לים הוא היה מתמלא באנרגיות מדהימות, דוהר בטירוף, רץ במים, משפריץ ונהנה מהחיים. אותו הדבר היה קורה בטיולים במרחבים של שדות ובמדבר. הוא ישן איתי במכתש רמון ובערבה (היה שומר הלילה של האוהל עד שנרדם ונחר הכי חזק מכולם) ובעוד מלא מקומות בארץ. היה מורגש איך מרחבים ממלאים אותו והוא לגמרי ממצה את הדבר הזה, מרגיש עד הסוף ונהנה מכל רגע בו. שיעור 3: להרגיש עד הסוף, למצות חוויות, להנות מהרגע.
כמו אצל כל בעלי החיים, אצל שוף הדברים היו פשוטים. בלי כל הפרשנויות, הסיפורים והתהיות שיש לנו על כל דבר. שיעור 4: It is what it is. לראות את המציאות, לנקות את השטויות, לקבל את הדברים בפרופורציות כפי שהם.
שוף חלה בסרטן פעמיים בחייו. בכל פעם הוא פשוט נלחם. לא היו שאלות. כנ"ל בכל פעם שנפצע (היה שובב אמרנו). שיעור 5: זה המצב ואני עושה את המקסימום שלי, זה המצב ועם זה ננצח. פשוט.
כמו רוב הכלבים שאני מכירה, גם שוף הראה תמיד שמחה והוקרת תודה. אלה מהדברים שאני מרגישה שאני חוזרת עליהם בשיחות בקליניקה. שיעור 6: להנות, לראות את הטוב, להוקיר תודה ולהעריך, להבחין בשפע הרב, במתנות שכל אחד מאיתנו נושא עימו. ויותר מזה – להביע! את התודה, את השמחה, את הדברים שאנחנו מעריכים זה בזה ובחיים.
כמה ששוף היה קצת עפיפון לפעמים, הוא קלט כל דבר סביבו, החושים היו מחודדים ואפשר היה לראות עליו כשהוא מרוכז או נדרך. תמיד אני הרגשתי קצת עפיפון בעצמי, עוברת ברחוב וקולטת בסופו שלא ראיתי כלום כמעט בדרך. עד ששמתי לב לתכונה הזו אצל שוף ואצלי והתחלתי להסתכל מסביבי, להבחין בטבע, באנשים, בפרטים וגם בתחושות שלי, במחשבות. הוא היה מאסטר במיינדפולנס מסתבר. שיעור 7: נוכחות, עירנות, קשב פנימה והחוצה.
שוף המופלא היה כלב חופש, מגיל צעיר טיילתי איתו בלי רצועה. באופן כללי אני חושבת שנכון לקשור בעל חיים רק כשהוא מהווה סכנה לסביבה או לעצמו. שוף מעולם לא היוה סכנה לסביבה, אבל במקומות כמו ת"א, בהם ההמולה יכולה לבלבל אותו ולהבהיל, ויאבד כיוון וחלילה לכביש, שם קשרתי. היה תענוג לטייל איתו, נשאר על המדרכה, שומר על קשר עין, שנינו קשובים אחד לשני. הוא למד להראות כשהוא רוצה לפנות או לחצות ולפעמים היה מתנהל דיון שלא תמיד ניצחתי בו. הוא היה אמן בלדעת מתי להתעקש ומתי לותר. זו בהחלט אמנות בעיניי ואהבתי לותר כשהתעקש, סה"כ זה הטיול שלו בעצם. שיעור 8: לדעת מתי להתעקש ומתי לותר.
ביום קייצי שאני זוכרת, אחרי שחזרתי מחו"ל ומאוד התגעגעתי, היינו יחד בבית ושאלתי את עצמי איך שוף מרגיש איתי, מה אני רוצה שהוא ירגיש תמיד. רציתי שתמיד יידע כמה אני אוהבת אותו, שיסמוך עליי ויידע שאני סומכת עליו. שירגיש כמה הוא מוערך. שירגיש שהוא כוכב אמיתי עבורי. ואז נפל לי האסימון – ככה שוף גרם לי להרגיש. כמה כיף להרגיש שאתה הכוכב של מישהו, שאתה אהוב ומוערך, שסומכים עליך ויש לך על מי לסמוך, שאתה אהוב תמיד. זה שיעור מספר 9. יש לשיעור הזה המון כיוונים אפשריים, קחו את זה לאן שתיקחו.
כששוף חלה בפעם השניה, שנה לפני שנפרדנו, לא היה אפשרי לנתח או שוב כימו והבנתי שמעכשיו יש לדברים כיוון אחד ידוע מראש, בקצב שלהם. במהלך השנה הזו, עם הזמן, הוא האט את קצב ההליכה, הטיולים התקצרו, הארוחות הצטמצמו לתפריט ספציפי בזמנים וכמויות אחרים. הוא ידע בדיוק מה טוב לו, סרב למאכלים שפעם אהב ובאמת לא מתאימים למצבו, ידע כמה ללכת ומתי לנוח – ואת זה כל בעלי החיים בטבע יודעים, קשובים לעצמם ולגופם. המדהים בעיניי היה שהוא ידע איך להראות את זה, בתבונה, במבט. הרבה פעמים אנחנו לא קשובים לעצמנו – אוכלים מה שיש מתי שיש, קורעים את עצמנו פיזית, לא נחים כשצריך, לא קשובים לצרכים שלנו מכל הבחינות, לרצונות שלנו. ויותר מזה- הרבה פעמים גם כשאנחנו קולטים - אנחנו לא מבטאים אותם ולא ממלאים. למה? מלא סיבות. ובכל מקרה זה לא הדבר שנכון לעשות. שיעור מספר 10: החיבור והכבוד פנימה והביטוי החוצה.
אהבה הרבה פעמים נראית לאנשים כמו דבר מורכב. היא מתחבאת ומתערבבת עם פחדים להיפגע, להיכשל, להידחות. היא מבולבלת עם תשוקות, תלות ומילוי חסכים. אבל אהבה היא לא דבר מורכב. אהבה היא אהבה והיא בתוכנו ורק צריך להסכים לתת לה לעמוד בקדמת הבמה. עם שוף היה מוחשי כמה האהבה היא ככ טהורה, ככ פשוטה, בלי כל הערבובים האפשריים. ראיתי את זה קורה לעוד אנשים מול שוף ובכלל מול בעלי חיים. כי מול בעלי חיים אין פחד, הוא לא ידחה, לא יעליב, לא יגיד שאתה לא מספיק, לא יבגוד או ינטוש... זה יצור טהור שיאהב אותך כמו שאתה ויעריך ויהיה איתך. מולו ראיתי אנשים יותר קשוחים, מסוגרים, זהירים, פתאום מרגישים בטוחים לתת לאהבה להיות בקדמה הבמה. כבר מזמן למדתי לבחון את ההחלטות והשיקולים שלי מאיפה הם יוצאים – מאהבה או מפחד. ומזמן החלטתי שאני בוחרת באהבה. שיעור מספר 11: להבחין בפחדים, בבלבולים ולדייק ולבחור באהבה.
תהליך הפרידה משוף ארך בעצם שנה, בה לקחתי בחזרה את התפקידים שמילא עבורי, הבהרתי לו שאין לו אחריות יותר מלבד להיות הוא ולהשאר כאן כמה שיבחר, שמעכשיו נתמקד שנינו בו. השנה הזו יצא שהיתה שנת הקורונה, בה הייתי המון בבית. קיבלתי זמן איכות משובח שלי עם עצמי, למדתי ולימדתי און ליין, הייתי בעשיה רבה, יצירה, מנוחה, התבוננות ותובנות. וכמובן - קיבלתי זמן איכות משובח איתו, יכולתי לזהות כל צורך ושינוי, להנות משוף ולהקדיש לו מה שצריך. בתקופה האחרונה היתה בשוף עייפות גדולה וראיתי איך הוא בוחר בקפידה על מה להוציא אנרגיה, לא מבזבז על מה שלא נחוץ לו עכשיו. בשנה הזו היו לי הזדמנויות לכל מיני דברים ואני הרגשתי שזה לא הזמן, כלום לא בורח וגם אני בחרתי בקפידה, דייקתי מה מתאים ומה לא. שיעור 12: לא צריך להיות עייפים או במשבר כדי לדייק. האנרגיה שלנו, המילים והמחשבות, המשאבים והזמן הם יקרים. הדיוק מביא אותנטיות, שלוה ושגשוג.
שיעור 13: שיעור עליו תוכלו לקרוא בבלוג הוא על הפרידה עצמה. כל חיינו אנחנו נפרדים, מחלום, ממקום, מאדם, ממי שהיינו, מתקופה... והפרידות קשות לנו. בבלוג תקראו מה היהדות והבודהיזם אומרים ואילו כלים הם נותנים לנו לפרידה. קשה להפרד משוף, ועם זאת הוא לימד אותי איך עושים את זה נכון.
בעקבות כל מיני חוויות עם שוף, התחלתי לחקור ולשאול למה בעלי החים בכלל מגיעים לחיות ככה איתנו כאן, מה התפקיד שלנו ושלהם. בקצרה אומר שהמסקנה היא שהם באו לתמוך וללמד. בעל החיים לא מתגלגל לחיינו סתם. בתקופה שהוא נמצא יש משמעות וסיבה שהוא שם. שוף היה עבורי המון דברים גדולים ומשמעותיים, מילא תפקיד וחיבר חיבורים. הוא היוה השראה גדולה וסוג של מצפן. היו סימנים שלא קלטתי אלא בדיעבד ויש שיעורים שכנראה עוד אבין בהמשך. מה שבטוח, הוא איתי תמיד.
שופשוף, בפעם המליון, תודה מתוקי ♡
Comentarios