top of page

נשמה טהורה, יש דבר כזה

השבוע נסענו כל המשפחה להלויה של אדם יקר ואהוב, גבר בן 70 שנפטר במפתיע. מדובר באדם שנולד למשפחה חמה, גדולה ומלוכדת, גדל להיות אדם, המוגדר על הרצף, שמעורב בחיי כל בני משפחתו, עטוף באהבה ומשיב כפליים. גדלנו יחד כולנו. אני זוכרת אותו תמיד נמצא שם, תמיד שמח לראות אותי וכל אחד, תמיד מוכן לעזור ושואל מה נשמע ומקשיב והוא כל כולו נוכח ואכפתי.


השתתפתי בחיי בלא מעט הלויות לאנשים אהובים, משפיעים, מצליחים, הלויות מרגשות מאוד. ובכל זאת, בהלויה הזו היה דבר אחד שבלט מאוד – ההספדים. שלושה דורות שנפרדו ממנו בהספדים אישיים רבים, כולם כנים ומרגשים מאוד ובכולם היתה הערכה עצומה, אולי הערצה גם, אהבה אדירה והודיה גדולה.


ולמה אני מספרת את זה?

האיש היקר הזה, העביר את חייו בטוב לב טהור ורך, בנוכחות מלאה ובפשטות, ללא מאמץ.


כמה אנחנו מתאמצים להיות בסדר, להרשים, לעזור, להתנדב, להיות טובים, להשפיע, להצליח, לשמח, לעמוד בציפיות, למלא תפקידים ותדמית כזו או אחרת... כמה אנחנו מתאמצים ולא כ"כ מצטיינים בלהיות נוכחים, ממש לגמרי עם האדם שלנו, לא במחשבות של עצמנו, לא במה שיש לנו להגיד, לא טרודים בעניינינו... כמה אנחנו מתאמצים בכלל.


בשנים האחרונות אני מלמדת אותי אי-מאמץ.

זה התחיל ביוגה. לפני כמה שנים ביליתי קיץ שלם בהשתלמויות בנושאי שדרה-גב-צואר ויצרתי סדנה שנקראה effortless painless happiness , סדנה שלימדה יציבה ותנועה ללא מאמץ מיותר, בריא יותר, נעים יותר, מאפשר יותר, יותר חיזוק, יותר גמישות, יותר תנועה, יותר נינוחות, יותר יציבות, יותר הכל. לימדתי אותה כ"כ הרבה פעמים ובכל פעם היא התפתחה, כי בכל פעם ירד לי עוד אסימון לגבי המאמצים המיותרים שמחוץ למזרן.


ומשם החל מסע שלם של אי מאמץ בחיי. מאישיות שרוצה להיות בסדר ושיהיה בסדר כל הזמן, לי ולכולם, הבנתי שכדי להפסיק להתאמץ אני חייבת להסכים לא להיות בסדר עם אחרים כל עוד אני בסדר עם עצמי, להסכים שלא יהיה בסדר, שיתפרק גם לפעמים והפכתי לזו שמסכימה שהחיים יגיעו כפי שיגיעו, שבוחרת את המאמצים שלה ומסננת את רובם. זה שינה את חיי, הוריד רעשים, חסך זמן ואנרגיות והמון עוגמות נפש מיותרות. ומסתבר – שבינתים כלום לא התפרק.


כשמפסיקים להתאמץ באוטומט, מגלים מה הרצונות האמיתיים שלנו, הערכים שלנו, סדר העדיפויות האותנטי, שומעים את הלב שלנו, את עצמנו.


האיש הזה היה אותנטי כמו שיכול להיות רק מי שלא לוקח חלק מהמרוץ הזה שאנחנו בתוכו.

ולאיש הזה היה לב טהור כמו שיכול להיות רק למי שלא מחפש כלום, שום אג'נדה, רק הרגע הזה.


הנרי מילר כתב "כל רגע הוא רגע של אושר, למי שמסוגל לראותו ככזה".

זו תקופה מאוד מאתגרת למשפט כזה. ועדיין, הוא כל כך נכון. התנרמל המצב בו בכל רגע אנחנו גם עצובים, חרדים, אולי כוסעים וגם כל השאר. יש גם את השאר. להיות ברגע, נוכחות, מאפשר לנו לחוות את כל מה שיש בו.


ומרגרט מיד כתבה "כדי לארוג תרבות עשירה אנחנו מוכרחים לארוג מרקם תרבותי שבו כל המתנות האנושיות הייחודיות מוצאות את מקומן הנכון".

אוכלוסיות שלמות המוגדרות במילים כמו אוטיזם, תסמונת דאון ומוגבלויות שונות, שהן כמליון איש בישראל (כתשיעית מהאוכלוסיה), לא קיבלו את מקומן הנכון. ומקומן הנכון יכול להעניק לנו מתנה גדולה – השראה.


המאמר הזה מוקדש למשפחת עוזר, ולכל הענפים של העץ החזק והאהוב הזה. ולדודו, שעשה פה סיבוב מדהים והותיר אחריו טונות של אהבה.





Commentaires


bottom of page