מונולוג של תלונות ושיעור על גבולות

מונולוג של תלונות, של אישה עייפה שיושבת מולי, טעונה בכעס ואכזבה ועלבון, הביא אותי לכתוב. בגדול הילדים בגיל ההתבגרות והם חוצפנים, לא מחונכים, לא מאמינה שיצאו לי כאלה כפויי טובה ומגעילים. בעלה אגואיסט שרואה רק את עצמו, עושה טובה שהוא עושה משהו בבית, לא מציע ולא יוזם כלום, הכל צריך להגיד לו, ודי נמאס לי, כמה אני יכולה?! ואחותה היחידה היא נצלנית, זה מה שהיא, כל השנים היא תמיד ידעה לבקש ותמיד קיבלה כל מה שהיא צריכה ועזרנו ותמכנו וכשצריכים אותה אז כל פעם יש לה סיפור אחר העיקר לא לעזור. אז יוצא שאני כל הזמן מתעצבנת וצועקת, אני יוצאת הרעה, אני עושה הכל ואני רעה ומגעילה ואל תשאלי איזה מילים הם אומרים עליי, וגם הוא יש לו מה להגיד, לכולם!

אנחנו בחופש הגדול, בנוסף לחום יולי אוגוסט הכבד מאוד ועם כל מה שקורה מסביב, זו יכולה להיות תקופה מתישה.

היא עובדת במשאבי אנוש בחברת היי טק, חוזרת בכל יום בשלוש לבית מבולגן, תיקים זרוקים, נעליים בכל מקום, מטבח הפוך, לא פינו, לא שמו במקום... מהכניסה היא רואה הכל וזהו, שור שרואה אדום. ויש ייאוש כזה, תוך כדי שהיא מסדרת אחריהם, תוך כדי שהוא צועקת עליהם, שמלוה אותה כבר שנים. וכשהוא נכנס בדלת בערב, היא לא רואה אדם אהוב ואוהב, היא רואה שותף שלא מתפקד בעסק המשותף, שותף שהפיל הכל עליה והתנער - ניסוח פחות או יותר שלה. וזה קורה בהמון בתים, אפשר לומר שזה מרגיש נורמלי, החברות שלה מספרות את אותו הדבר, היא אומרת. אחותה, היא מדהימה בלהקשיב לה, לתמוך, היא תמיד היתה כזאת. וגם כיף לבלות איתה כשיוצא להן. אבל להתאמץ ולבוא לעזור במשהו? עד כאן. פעמיים בשבוע היא מתרגלת יוגה בסטודיו בשכונה שלה, שם היא שמעה עליי. היא אומרת שזה הזמן הכי איכותי שיש לה לעצמה, אבל שמלא פעמים בתרגול היוגה, לוקח זמן עד שהמחשבות שלה הכועסות והמתוסכלות מפסיקות להרעיש לה בראש.

נכון שבכל אחת מהנקודות שהעלתה יש הזמנה להעמיק, ללמוד וגם לגלות איזו התנהלות אחרת, מול הילדים, בעלה, אחותה, העולם, תוכל להיטיב את הקשרים, להביא לתוצאות אחרות ולטיב אחר של יחסים.

אבל קודם כל צריך להיות כאן שיעור על גבול. שיעור שכולל התייחסות לעצמה, הקשבה לעצמה, אולי אפשר לומר אפילו היכרות מחודשת עם עצמה, ובכל מקרה - תשומת לב פנימה. ושם מגלים עוד המון דברים וגם את הגבול. אנחנו יודעים איך זה מרגיש כשמישהו עובר גבול שלנו. אבל מה קורה כשאנחנו עוברים את הגבול שלנו?

אנחנו עצמנו חוצים את הגבול שלנו מלא. הרבה פעמים לא שמנו לא ולא היינו קשובים לעצמנו, לאיפה הגבול עובר, ואז בדיעבד אנחנו מרגישים שזה מה שזה היה. הרבה פעמים אנחנו בוחרים במודע לעבור את הגבול ולא מודעים להשלכות שיש לזה עלינו, לעיתים נקלוט את זה מאוחר יותר. והרבה פעמים אנחנו נותנים לזה שם אחר. למשל בנתינה, שלעיתים אנחנו מגדירים כעשיית טוב, אז נעשה מאמץ נוסף גם כשפחות מתאים, גם כשזה מעבר ליכולות חומריות או פיזיות, גם כשאין לנו זמן, אנרגיה, סבלנות. ונאמר לעצמנו שזה בסדר ואפילו מצוין, כי זו נתינה לאחר וזה מבורך. דוגמא אחרת היא ויתורים. גם לזה נוכל לתת  שם טוב, כמה אנחנו גמישים ונעימים עם האחרים, מותרים על רצונות והעדפות, זה בסדר, לא כזה משנה לי, רואים איך זה עושה לאחר נעים, אוירה נעימה, יחסים נעימים. כן, זה נראה טוב. יש המון דוגמאות והן כולן כל כך מוכרות לנו...

כמו בכל דבר בעולם, השאלה היא במינונים. כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על התנהלות כזו, וזה נהיה לנו הרגל, אז במילים פשוטות – אנחנו שוב ושוב דורסים את עצמנו. אם עשינו מאמץ יתר כשלא היו לנו הכוחות, אם ויתרנו כשהיה לנו רצון אחר, אם נתנו גם את מה שלא התאים לנו לתת ועשינו גם את מה שלא התאים לנו לעשות – שוב ושוב  -  התעלמנו מעצמנו. לא הקשבנו לעצמנו. לא עשינו לנו מקום כאן. עברנו את הגבול שלנו.

ואיך זה נראה בפועל? בשני אופנים: עשיה לא מדויקת היא מתישה והיא מיצרת תלונות על האחרים.

בכל מה שהיא סיפרה, כולל בתשובות על השאלות שלי, היא עברה על הגבול שלה, התעלמה מעצמה, מרצונות וצרכים, ויתרה, נתנה יתר על המידה בכל פן אפשרי וכמובן שראתה בכל זה עשיית טוב – לילדים, לבית, למשפחה, לבעלה, לאחותה. ובכל זאת, בניסוח אחר, היא לא ראתה את עצמה כבר שנים, היא עצמה הושמה בצד ע"י עצמה. ההרגל לשים את תשומת הלב בחוץ, להיות באחריות מלאה והקשבה מלאה ודאגה מלאה על האחרים, מוכר להרבה אנשים, לא רק נשים.

ומבקרים כמו שלה, נראה כאילו אין מה לעשות בנדון, אם היא לא תעשה אז מי יעשה, ינקה, יסדר, ידאג לדברים שצריך? אני מבינה את השאלה. יש המון מה לעשות. הכל יכול להתנהל אחרת, היא מול עצמה ואח"כ מול אחרים, מערכות היחסים בבית, התקשורת, הערכים, סדרי העדיפויות, הכל. יש דרך לעבור.

פגישה ראשונה שקצת התארכה, היא הבינה למה היא מתנהלת ככה, מאיפה זה מגיע ואת מה זה משרת, היא קיבלה תצפית על התמונה הגדולה יותר וחיוך גדול ראשון עלה. תובנות שמאפשרות שינויים גדולים. וכמובן שיעורי בית, דברים פשוטים לתרגל ולהבין עד לפגישה בשבוע הבא.

העולם הזה מאתגר, החיים מאתגרים, בטח כאן בישראל ובטח בשנה האחרונה. יש דברים שקורים שהם לא בשליטתנו, והיכולת היחידה שלנו היא לבחור איך להתמודד מולם ובתוך סך האפשרויות איך להתמודד מולם, ישנן אפשרויות שיש בהן הרבה פחות סבל מבאחרות. ויש דברים שקורים שהם כן בשליטתנו, שהם בחירות שלנו, התנהלות, דפוסי חשיבה והתנהגות, שמיצרים לנו לא מעט סבל ויש לנו יכולת מלאה לשנות.

את מה שהיא מתארת כל כך הרבה נשים חוות, אמהות, וגם גברים, ההרגשה שיש עליך משא כבד ואתה נושא אותו לבד, שהכל עליך אפילו שיש שותפים, שאתה בשביל האחרים והם לא שם. אני מקוה שמשהו כאן יכול לפתוח הבנה אחרת, ואולי להביא לשינוי אפילו רק מהזוית שמובאת כאן :) שנרבה טוב בעולם