מה הן המילים, הן לא שתיקה, שלמה

בעולם הזה לדברים יש סיבה. ההסטוריה מראה זאת, בין אם נחפש בסיפורי התנ"ך, בספרי ההסטוריה או בעברנו הפרטי. הדברים קרו כי היה שם לימוד, משהו שצריך לפתור, לפצח, להתגבר, הרגל ומידה שיש לשחרר, מעלה שיש לרכוש.

פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", מספרת מאיפה מגיע פסח שני והיחס לטמאים, מה זה עמוד הענן ומה קורה כשמתלוננים על האוכל. וגם, על לשון הרע.

בקצרה, בסוף הפרשה, מרים אחותו של משה, מרכלת על משה אצל אהרון אחיהם, היא לא אוהבת את העובדה שמשה פרש מאישתו ציפורה מאז נכנס לתפקיד, מה כזה קדוש בו, הרי גם אנחנו קדושים. במקום לפנות ישירות אל משה בשאלה ישירה של למידה ועניין, היא "מלכלכת מאחורי הגב". אלהים מזמן אליו את שלשתם והמילים שנאמרות על משה הן מאוד ייחודיות "בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עימו" ונכתב על משה "והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה". כעונש, מרים לוקה בצרעת, משה מתחנן עליה "אל נא רפא נא לה" ולאחר שבוע שהיא שוהה בהסגר, מרים מחלימה. ההסגר מעכב את כל העם. מצוין שכל העם מחכה באזור החניה עד תום ההסגר של מרים ורק אז הם יכולים להמשיך במסע במדבר פארן.

השיעורים בתנ"ך מאוד ברורים, איזו מידה, הרגל, תפיסה יש לשחרר, אילו מעלות לומדים ומאמצים.

בכל סיפורי התנ"ך התנועה הפיזית היא תנועה גם רוחנית "ירד מצרימה" ו"עלה אל.." משקפים גם ירידות ועליות רוחניות. כאן המקרה מעכב את ההתקדמות של כולם. בכל ספר במדבר העם הזה עובר מסע שהוא התפתחות רוחנית, מעם שהיה עבדים, מעורבבים ומסכימים לחיים במצרים, לעם שמבין לאט לאט את ייחודו ואחדותו, עד שהם ראויים לקבל את התורה ולהגיע ארץ משלהם. וכאן, אחות אחת רכלנית מעכבת את כולם.

אנחנו כבר יודעים שלפני ב7 באוקטובר כבר הגענו לשיא של פגיעה זה בזה, פילוג, פירוד והתדרדרות גדולה. אני לא מאמינה ב"הבאנו את זה על עצמנו", אנחנו לעולם לא יודעים מה יקרה ומתי. אני כן מאמינה שהחיים משקפים לנו את המצב שלנו הפנימי, כאינדיבידואל, כמדינה, כמין אנושי... והשינוי תמיד מתחיל מהאינדיבידואל.

אתמול חבר כתב לי, בהקשר למצב התרנגולים בלולים בחום הכבד, שזה לא משנה מה הוא עושה אישית, מה שמשנה זה אם משנים את החקיקה לגבי התנאים שיש להם. זו גישה מסוכנת מאוד. אם כל אחד יאמר מה זה משנה איך אני מתנהג, מה אני אומר על אחרים, כמה אני מעורב, אם אני ממחזר, זורק איזו עטיפה של משהו בחוף הים... איך העולם ייראה? שינוי יקרה כשכל אחד יעשה בחירות מיטיבות ויעשה את המקסימום שלו, ימחזר מה שהוא יכול, יפחית מזון מהחי כמה שמתאים לו, ישמור על איכות הסביבה, יבחר להתחבר ולהתקרב, יבחר להרבות טוב, יבחר בלשון הטוב. כן, אישה אחת רכלנית יש לה משקל, למילים שלנו יש משקל, הן לא שתיקה, שלמה, הן הזדמנות לעשות טוב או להפך.

ומתוך הקליניקה, כל מי שהיה בה איתי יודע, כמה חשוב לשים את תשומת הלב על המילים שאנחנו אומרים גם בתוכנו ועל עצמנו, כמה משפיע עלינו הדיבור הפנימי שלנו. האם השיח טוחן דאגה ופחדים, האם השיח מלא ביקורת והאשמות על אחרים, האם יש הרגל בשיח הפנימי של הלקאה עצמית וחרטות, האם השיח מכובד ומכבד... וכמה שזה משפיע עלינו, על מצב הרוח, על האנרגיה והתחושות, התפקוד, ההחלטות היומיומיות. זה מעכב, מפלג, מייאש, מעייף ועוד. ויש דרך לומר אחד לשני דברים באופן בונה, מקרב, מקדם, מלמד, מאפשר, גם כשאנחנו לא מרוצים זה מזה, לא מסכימים או לא שמחים.

שינויים בהרגלי הדיבור, מביאים לשינויי חיים.

אנקדוטה קטנה על המילה 'אחריות':

לפני הרבה שנים שמעתי את דוד שלי נותן איזה נאום קטן על המילה הזו, אחריות. היא מתחילה במילים 'אחר' ו'אח', ומבקשת מאיתנו לתת את הדעת גם להשלכות שיכולות להיות לפעולות ולמילים שלנו, לא רק עלינו ועל חיינו, אלא גם על הסובבים והסביבה. המילה הזו מתחילה באות א' ומסתיימת ובאות ת' ועל כן ברור לנו שהיא עולם ומלואו. 'אחריות' היא רעיון רחב, הנתון לתפיסות שונות ולפרשנויות. מה באחריותי ומה לא? שאלה פתוחה והאופן בו האדם עונה עליה, מלמד עליו לא מעט :)