זו אמנות לדעת מתי לרדת מהבמה

הזמר אדם, בנאדם שהשם שניתן לו כשנולד הוא חיים כהן, נפטר הבוקר.

היתה לו קריירה מפוארת, לפניו לא היתה תופעה כמותו בישראל, עם המעריצות המתעלפות וצורחות ליד הבית, בוכות בהיסטריה בהופעות... הספיק להשתתף בהצגות, פסטיבלים, ריאליטי, דוקומנטרים ולדובב סרטים. והוא הספיק לראות עולם, להתרגש, לאהוב ולשבור לבבות וגם את שלו, חוה הצלחות וכשלונות, פרידות ואבדנים, תהליכים לריפוי פצעי ילדות וגם את המסע הזה של הסרטן. והוא היה אדם מעניין, שחושב לעומק, ברגישות, אדם מדויק, אמיץ מאוד, אמיתי מאוד, אדם טוב שידע לעזור, לחזק, אדם שנתן לי עצה שנשארת איתי ושהיה לו לב גדול. בעיקר חויתי אדם שהאהבה מניעה אותו, גם זו שמקבל וגם זו שנותן.

בסוף, כשהספיק לו להילחם בסרטן והוא בחר לשחרר, הוא היה אומר, למורת רוחם של אנשים רבים, "אני עוד כאן, לא לעוד הרבה זמן".

החיים כאן, המסע הזה שמעביר אותנו התפתחות, דרך חוויות לא קלות, דרך כל סקאלת הרגשות, הם מתנה. עם זאת, גם המוות הוא מתנה. הוא הסיום המאפשר המשך קיום אחר, הוא השחרור מכל מה שכאן. פחד ממוות הוא הפחד הכי מובן ובסיסי. כמוהו, הפחד מסיומים. זה הפחד משינוי, זה הפחד ממה אחרי, מהלא נודע, זה הפחד להפרד ממה שעכשיו, הפחד מסבל וכאב, הפחד שלא נסתדר בדבר הבא, הפחד מלבד, הפחד לפספס, ועוד כל כך הרבה פחדים מגולמים בפחד מסיומים. הנה משהו ודאי - הסיומים כל הזמן מגיעים והמוות יגיע.

זו אמנות לדעת מתי לשחרר, מתי לרדת מהבמה, מתי לעזוב.

יש אנשים שנשארים גם כשזה כבר סבל.

יש אנשים שנאחזים גם כשכבר פחות מתאים.

יש אנשים שמתעקשים להשאר על הבמה גם כשהמסך ירד.

זה הכל פחדים.

זה נכון ביומיום שלנו, במערכות יחסים, בביקורים אצל אחרים, בקריירות, בפרוייקטים, במסלולי חיים, בהד שאנחנו שמייצרים, בדיבור ובמעשה.

הוא היה אמן מוכשר ואדם נהדר והוא ידע מתי לרדת מהבמה, לשחרר, ללכת.

ישנה איזו איכות בסיסית בתוכנו, שאם נאפשר לה לגדול, היא תקל עלינו מול הפחדים, היא תיתן לנו להעז, לחיות, לעוף. בין היתר היא גם תעזור לנו לסיים בזמן המדויק, בפחות סבל. TRUST, 'שראדהה' בסנסקריט, בעברית - לסמוך. קודם כל לסמוך על עצמנו, שאנחנו נסתדר עם מה שיבוא, שאנחנו נשתקם, נחלים, נתגבר, ייקח כמה שייקח, שיהיו לנו הפתרונות, הכוחות, העזרה, שאנחנו יכולים. ולסמוך על החיים, על היקום, שמגיע מדויק והולך מדויק ולא תמיד הסיבה בהירה לנו ושמתקיימת טובתנו העליונה.

לפני חודש נפרדנו. תארתי לעצמי שלא נתראה שוב. ובזמן שעבר מאז ועד היום חשבתי את כל זה וחשבתי גם שהוא צודק שהוא הולך עכשיו, קשה פה עכשיו, עמוס וכואב כאן עכשיו, לכאוב גם את זה בנוסף לסבל הפרטי שלו. הפוסט האחרון שכתב מבעוד מועד ".. אם אתם קוראים את המילים האלה סימן שאני בעולם שכולו טוב, ככה אומרים, עוד לא יכול להמליץ:) רוצה להודות על המסע המופלא והבלתי יאמן בחיים האלה, עשיתי המון, הייתי טוטאלי, הלכתי עד הקצה בכל דבר, באהבה, בחברות, ביצירה, נשארו לי כמה חלומות לא סגורים אבל לא המון. תודה על האהבה, תודה על כל אדם שפגשתי, או השפעתי בצורה זו או אחרת, תודה על החיים. אם לא הצלחתי לסייע מלמטה בעניין השבת החטופים, אנסה לפעול מלמעלה. תהיו טובים, אוהב❤"

שנסמוך, שנהיה טובים.

שיחזרו כבר הביתה.

ואדם, חיים, כמה טוב שהיית כאן. עכשיו שחזרת הביתה, תנוח.