העולם מתקדם לאחור?

תחילת נובמבר 2024, אני בפארוס כבר כמעט חודש. זו זכות גדולה להיות בשלוה היפה הזו, ועם זאת, אני לא מנותקת מישראל. החטופים, הלוחמים, הנופלים, המחלימים, המשפחות שלהם, הכל איתי בכל מקום. זה לעמוד מול הנוף, לנשום את כל הטוב בלב שבור בו זמנית. זה בדיוק העולם הזה, בכל רגע נתון יש בו גם וגם. כשנדמה שאנחנו רואים רק צד אחד, רק את החושך או רק את האור, טוב לזכור שיש גם וגם.

ועם הידיעה הזו, על הבוקר הצצתי באינסטגרם, ראיתי משהו על טיסות חילוץ לאמסטרדם, זרקו יהודי לנהר, לינץ', מה??? מאורעות מימי אנה פרנק, 80-90 שנה אח"כ, העולם מתקדם אחורנית?

העמקתי לעוד חדשות, פוסטים, לסרטון של המון הולנדי מוחא כפיים בחיוכים גדולים, לידם מתנופף דגל פלשתין. כששואלים איך יכול להיות שדבר כל כך נורא כמו השואה, כולל ההתעללויות ברחובות, החוקים המפלים, ההשפלה, התרחש במדינות שפויות, אירופאיות, משכילות, מפותחות - הנה התשובה.

מה הניע את ג'ינגיס חאן שנולד לתנאים קשים ופחד מכלבים? את נפוליאון שסבל מבריונות כילד? את מאו צה טונג שגדל בעוני וקשיחות? את היטלר שנולד לאב מתעלל? ומה מניע את חמינאי? יש עוד כמה שמות שעולים לי בראש לרשימה זאת, עכשוויים ממש, והם כולם כולם כולם בתוכם אותו הדבר, מלאים פחדים, חיים בסרט שהם מחוללי שינוי הכרחי, לוקחים לעצמם תפקיד גדול, רואים בכוח ואלימות אמצעים לגיטימיים. ולכולם כריזמה יוצאת דופן. ובאמת היה ויש להם תפקיד גדול בהיסטוריה שלנו, ללמד אותנו.

אלדוס אקסלי אמר "העובדה שבני אדם לא לומדים כלום ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם, היא למעשה השיעור החושב ביותר שאפשר ללמוד מהיסטוריה".

ומה מניע אנשים לתמוך בפעולות אלימות, במנהיגים אלימים, בתנועות אלימות? פחד. כל מה שיש שם זה פחד. כל אידאולוגיה, פילוסופיה, תיאוריה, מספרים וגרפים לגיבוי התמיכה הזו - הם הסיפור של הפחד.

אתמול יצאתי עם יורגיה לסיבוב באי, ביקרנו בכמה חנויות, כמה סידורים, כמה אנשים, בדרך נופים יפים והרבה מילים. יורגיה איבדה בשנתיים האחרונות את בעלה קוסטה שהיה חבר יקר ואת אמא שלה, קטרינה, שהיתה אישה עדינה וחכמה, תמיד שמחה לראות אותי, לא מדברת מילה באנגלית, ניהלנו שיחות שלמות עם גוגל טרנסלייט. התמונות של הספלים בחנות שאנחנו אוהבות, והתמונות של הזריחות, מתאימות למחשבות שלי היום.

אני מכירה אצלי כבר, שהתגובה הראשונה שלי, מול מאורעות כאלה, היא סוג של בהלה, אפילו שאני כאן וזה שם. ככה הרגשתי ב-7 באוקטובר 2023 מול מסך הטלויזיה, בסלון הבית, בפיג'מה, מסתמסת עם נירקי בבארי. ככה הרגשתי הבוקר בפיג'מה במיטה כאן באי. ברגע הראשון אני נבהלת מהעולם הזה. ברגע הבא הלב כואב, מאוד כואב, על אלו הסובלים, על שזה המצב. ומה שחשוב הוא הרגע הבא, עיבוד הדברים בראש, הלמידה. האם אנחנו באמת לומדים? העובדה שזה קורה מלמדת שכנראה שלא. לא ממש.

הפחד, שהוא המניע העיקרי של כל אלימות, מחלחל לתוכי ברגעים הראשונים ואני לומדת בשנה ומשהו האחרונות לא לפחד. "העיקר לא לפחד כלל". בעולם הזה ובכל דבר יש אור וחושך. גם בזמן כשהחושך משמיע את קולו, לדעת שהאור תמיד ינצח.