בסוף נשארת רק צלקת

באחד הערבים הגעתי לטפל במפונים מן הדרום באחד המתחמים. בחרתי לפרוש מזרן טיפולים בדשא ולא להתמקם בחדר שהוא מתחם הטיפולים. מהר מאוד הגיעו ילדים. בכל פעם ילד אחר נתן לי את הראש שלו (לטובת טיפול אקסס בארס, קראנו לזה "נעים מרגיע בראש") או את כפות הרגליים (לטובת פינוקים תכלס) ודיברנו על הכל. ילדים בגילאים 9-15, שיתפו חוויות שאין קשר בינן לבין ילדות כפי שאנחנו מכירים.

נערה בת 15 אמרה לי "כלום לא יחזור להיות אותו הדבר, אני בחיים לא אצא מזה" וכששאלתי למה היא מתכוונת היא פירטה "אני בחיים לא ארגיש בטוחה להסתובב לבד ברחוב, גם לא רק עם חברה. אולי אם יהיה שם צה"ל". אז הסברתי לה ולכולם שם שאנחנו מערכות משתקמות. כשיש פציעה ברגל אנחנו לא יכולים ללכת, וזה כואב ומפחיד. ועם הזמן הגוף בונה את כל הרקמות, חוזרים ללכת ולרוץ ומכל הדבר הזה נשארת רק צלקת. גם הנפש שלנו משתקמת. עם הזמן רעשים פחות יקפיצו אותך, הזכרונות של אותו היום פחות יעלו לך באמצע היום או הלילה, ולאט לאט הבטחון יחזור, השלוה. "וגם הורים שלך, שאמרת שרואים שהם נדפקו קצת, זה לא יישאר ככה". הם ביקשו שאבטיח להם שזה מה שיקרה. והבטחתי, כי אני יודעת שזה לא יישאר ככה וכל אחד מהם בעוד שנה מהיום כבר יהיה במקום אחר. כל אחד מהם בטיפול וכל אחד מהם ישתקם בקצב שלו. כל גוף אחרת. כל נפש אחרת. הזכרתי לה שבעוד 3 שנים היא מתגייסת והיא צחקה "נראה לך?" אז עניתי לה שהאמת שכן. אמרתי לה שאולי יוותרו לה אם היא תבחר שלא, אבל גם אמרתי לה "תזכרי אותי ביום שתתגייסי, טוב? כי נראה לי שהצלקת שתשאר לך תהיה ממש קטנה ואת תרצי להתגייס, להיות חלק מצה"ל", שהיה ברור כמה היא מעריכה אותו. היא חייכה וזה היה חמוד ואני חשבתי כמה אנחנו זקוקים בגיל צעיר לסמכות חיצונית שתאמר לנו שנהיה בסדר וכמה זה חשוב שתהיה להם כזו, כשהם לא יכולים לתת לעצמם את מה שהם זקוקים לו הכי כרגע – בטחון.

גם למבוגרים יותר, וגם למי שלא היה שם, התרסקו כל כך הרבה יסודות, אמונות, הגדרות, התערערה תחושת הבטחון ותפס את מקומה אבדן גדול. השיקום יתרחש בקצב שלו, האיטי, הבלתי מתחשב.

צילום: ניתאי, בן 9.