top of page

אורטקריה יקרה, תודה ושלום

הכתיבה הפעם היא מאוד מאוד אישית. עם הזמן אני יודעת משיחות קליניקה רבות שיש פה משהו עבור לאחרים. אז אם אתם חווים אתגר פיזי ובריאותי מתמשך, או מישהו סביבכם – זה אולי נכתב בעצם עבורכם.


בתחילת 2023 הופיעו אצלי כל מיני תופעות, כמו נגעים אדומים בעור שמתפשטים, חמים, מגרדים ומוציאים מהדעת, וגם התנפחויות הזויות וכואבות מאוד בכל מיני מקומות בגוף ובעיקר בפנים, כמו פתאום חצי שפה עליונה, בלוטה במצח, צד אחד של הסנטר... כאלה. זה לקום בבוקר ולבדוק במראה מי אני היום. זה ללכת לישון ולהתעורר באמצע הלילה עם עור בוער בחצי גוף. האבחנה היתה אורטקריה עם כל מיני מורכבויות. בקצרה, זו מחלה אוטואימונית בה המערכת החיסונית תקולה – היא חושבת שיש אלרגן ומגיבה בחריפות יתרה.


זו מחלה נפוצה מאוד בגירסה הקצרה שלה, בה שיש אלרגן או מצב נפשי שהציק למערכת החיסונית, מופיעים חלק מהתסמינים ואז המע' מתגברת על המצב וזה חולף תוך כמה שבועות גג. הגירסה הכרונית שבאה להשאר היא מסתורית יותר. לרפואה המערבית אין הסברים מספקים, יש כל מיני מחקרים בארץ ובעולם והפתרונות כוללים קורטיזונים, סטרואידים ותרופות מדכאות מערכת חיסון. אז פניתי לאפשרויות אחרות ועברתי מסע ארוך ומפותל, שכלל מטפלים שונים בשיטות שונות, כולם עם נסיון רלונטי והצלחות בעבר וכולם התייאשו כשלא נראתה אצלי שום הקלה. הקלה מסוימת ופריצות דרך היו אצל שמאן שנסעתי אליו לגרמניה, בשבוע הזה הוא אתגר, מתח גבולות, הרעיף כנות ונדיבות לצד שיטות טיפול לא קלות פיזית ונפשית. זה חיזק אותי מאוד, האיר לי זויות ודרכים חדשות.


ידוע שהעור שלנו הוא איבר הנשימה הגדול ביותר שלנו והוא הגבול שלנו הפיזי. אז כל מטפל חזר על הברור מאליו – תבדקי את הגבולות שלך, את היחסים עם הסביבה... הרפואה היפנית משייכת את המחלה לכעסים, הסינית לעצבות והנטורפטית לפחדים. היא גם נתנה לי תפריט שכלל כלום וחצי ועל זה חייתי חצי שנה. לא היה אכפת לי, הייתי מוכנה גם לצום אם זה יעזור, והאמת שניסיתי גם את זה, הייתי בצום מים לשלושה ימים פעמיים. כלום לא עזר בכל מקרה. כל תכשיר ומוצר (שמפו, סבון...) הוחלפו לטבעיים, כל מה שנראה חשוד ובעייתי הורחק. גייסתי את כל הידע שלי, של החברים שלי, של המטפלים סביבי, צברתי שיטות וזויות שהם מעבר לכלים ולידע שהיו לי... וכלום.


בהתחלה היו בהלה ופחד בכל פעם שהיתה התפרצות, שזה לפעמים על בסיס יומיומי. משם עברתי לעצב ועלבון שזה המצב שלי וככה הגוף שלי מתנהג, ככה הנפש שלי מתנהלת, ואז לכעס גדול ששוב מתפרץ ולמה ודי כבר... ואז – הגיעה היזכרות מבורכת שסיימתי מזמן לסבול בחיים האלה (הודעתי ביוני 2019, סיפור לפעם אחרת) ואני סתם מאמללת את עצמי. אז התנפח... אז מגרד... אז מה?! הקבלה שזה המצב לעכשיו וזה חלק מחיי עכשיו, עם הרבה נשימות עמוקות, אפשרה לי להשאר יותר מאוזנת, יציבה, שלוה, גם כשלא ישנתי יומיים רצוף מגירודים וכשהפרצוף שלי במראה נראה מאוד לא מאוזן.


ועברתי שיעורים גדולים מאוד. שיעורים לגבי הנראות ומקומה בחיי. שיעורים גדולים בענוה, בושה ומבוכה. שיעורים הקושים לדימוי עצמי, תדמית ואותנטיות. שיעורים על עיקר וטפל ופרופורציות. נדרשתי להמון אומץ ולהמון סבלנות, יותר משחשבתי שיש בי משניהם. הייתי בהתמודדות יומיומית של בחירה ושליטה עצמית – במחשבות, בפחדים, בייאוש, בתקוה והרבה הרבה הומור עצמי. אם מערכת החיסון, שהיא מערכת ההגנה שלי, תקולה – אז התמקדתי בלהסיר את מנגנוני ההגנה שלי, אלה שאנחנו חיים איתם גם בלי לשים לב, אלה ששומרים עלינו מלהפגע או להתאכזב, ומונעים מאיתנו כל כך הרבה בחיים האלה. נפטרתי מכל מיני הגדרות ודפוסי חשיבה. היקללתי ופישטתי כל מה שיכולתי.


הסלוגן שלי כבר שנים הוא: לנשום.להיות.לאהוב (Breathe.Be.Love), ובגרמניה, ברגעים הכי קשים פיזית ונפשית, השמאן חזר על המנטרה: לנשום.לסמוך.להכנע (Breathe.Trust.Surrender). 5 הכוונות סך הכל, שכל אחת היתה אתגר ודרך, קיבלה משמעות חדשה, עמוקה וקיומית עבורי.


מישהו שאל אותי "ואם זה יישאר לתמיד, את מוכנה לחיות ככה?" ועניתי לו "זה לא יישאר לתמיד. זה הגיע כדי שאני אפצח את זה ואלמד משהו ואגדל עוד קצת. אז זה מה שאני אעשה, ואז זה ייעלם." כי כל חולי, תופעה, פציעה, הם ביטוי לשיעור. זו התפיסה שלי ושל לא מעט אסכולות וחכמים ממני. כל החיים האלה, כל מה שקורה בהם, כל מי שמעצבן אותנו... מבחינתי כולם באו לשקף לנו משהו עלינו ולאפשר לנו התפתחות ובשביל זה אני פה בחיים האלה. אז אם קיבלתי הזדמנות להתפתחות – כדאי שאקפוץ עליה.


אחרי כל המטפלים ולצד על מה שעברתי עם עצמי, הגעתי לטיפול בשיטה מוזרה, אין איך לתאר ואין איך להסביר. המטפל בעצמו, אדם בשנות ה-70 לחייו, כששאלתי "אבל איך עובד בעצם, מה ההסבר, ההגיון?" ענה לי את התשובה המחוייכת שלו הקבועה "זה I.D.K" שזה אומר: "I don't know". כמו דיקור, אקסס בארס ועוד, זה שלא ניתן להסביר את זה, לא אומר שזה לא עובדה שזה עובד :)


והכל ביחד עבד. דוקא לצד ארועי ה-7 באוקטובר המטלטלים וכל מה שקרה אחרי, פיצחתי את זה, והרגשתי שפיצחתי איזה קוד סודי. רק אחרי כל הדרך הפתלתלה הזאת, כמו בסרטים: אחרי שטיפסו על הר געש מתפרץ, נלחמו בדרקונים או במישהו סתם מכוער כי הוא הרשע, קפצו ממטוס בוער, חמקו מירי וממרדפים, נטרלו פצצה בשניה האחרונה, איבדו איזה חבר לצלילי מוזיקה עצובה ובאופן כללי מלא פעלולים וקלישאות – רק אז מוצאים את המפתח לכספת או לתיבה, כשפותחים נמצא שם מה שחיפשו כל הזמן, הגיבור, חבול ומלוכלך, בבגדים קרועים, מנשק מישהי יפה, הכל הסתדר, העולם ניצל וכולם מאושרים.


אז לא לפחד, לא להתייאש ולדעת שיש דרך לעבור. לקבל את המציאות לא כמשהו שכאן להשאר, אלא כעובדה לעכשיו. לגלות את השיעורים כשכל איבר שלנו וכל מערכת בגופנו מרמזים לנו במהותם את מהות השיעורים. לנשום, נשימות עמוקות וטובות. להיות מי שאתם במלואכם בנוכחות מלאה מבלי להסתתר ומבלי לברוח. לאהוב פנימה והחוצה, בלב פתוח וגדול, בלי פחד. לסמוך על עצמכם ועל שיש לכם את כל מה ומי שתצטרכו למסע הזה, ועל הבריאה כולה. להכנע, שזה להקשיב, להרפות ולאפשר לעומת להלחם, להתנגד ולהקשיח עמדות. ולהרגע, אם זה חלק מהחיים אז נעבור גם את זה.


ולגבי האורטקריה, אני יודעת שהיא כאן, מכירה בחברות המוזרה שנרקמה בינינו, ואני שמחה שהיא נחה עכשיו. אני מכירה אותה כבר ממש טוב, יודעת מה מעיר אותה ומה גורם לה להתחיל להשתולל וזה התפקיד שלי, בלי קשר אליה, לשמור על האיזון שלי, כמו כולנו :)





Comentários


bottom of page